עצב מוזר,כמעט ולא מוכר פוגש בה.
מלנכוליות יפהפיה ומתוקה מלטפת את ראשה באהבה אין סופית,נוגעת במקומות הנסתרים,השקטים,פוגשת בה,מחבקת ומשרה שכרון חושים.
מסוממת,לווה מעט אוויר מן הלילה הצח ונושפת אותו בגאווה אל מול עיניה המזוגגות
עוד נשימה עמוקה המגיעה עד חדרי הבטן הנסתרים והמרוחקים ביותר,שלווה ושקטה.
הכל כבר לא חשוב,כשהאושר הקטן נוגע בתמימות ומחייך אליה
ומי אמר שהעצב הוא רע?





