מסוממת מהחום הלוהט,בוהה בנקודה על הקיר ומתנחמת באי המעשה המתוק.
המאוורר מערבל את היאוש ומוזג אותו לגביע מארך של תמימות מעופשת,כזו שפעם האמנתי בה וכיום היא אך כיסוי לזדוניות המרושעת המפעפעת בי כארס של נחש.
השקט הזה,הלילה נטול הכוכבים והתקווה,נוטל ממני את טיפת השמחה שנאלצתי להדחק ולהצמד אליה במלוא כוחי. אין בי עוד רגש.
כל הסיבות הורדרדות ומלאות האושר אשר פעם האמנתי בהן,התפוצצו בדקירת מחט קטנה וריאלית,מבלי להתבייש בכלל,פשוט נמוגו אל העבר אשר נשען מרוקן ומקומט על גבי המקומר.
כל חיוך נראה מטופש,כל הבעות הילדות ריקניות ומשחירות אל מול העתיד הציני שמחכה לי.
הוא באמת מחכה לי?או שמא אני מחכה לו בכליון עיניים?ומה מחכה לי שם,מעבר לכריות הרכות של ילדותי המרופדת בשקרים?האם האמת מותחת את ידיה בציפיה ומתכוננת לחיבוק הרחמים הגדול של החיים?האם יש בזה טוב?
מפלבלת בעיני,הצמאות לשינה ומצד שני מפחדות ממנה.מהשחור ההוא שמזמין אליו את המחשבות הריקניות אשר אני כה מתביישת בהן. העיניים הללו רואות הכל בעיורון מוחלט,בסילוף ובעיוות התמונה האמיתית.איני יודעת מהי התמונה האמיתית,אולי זו הממוסגרת בעץ עתיק ותלויה על הקיר אשר תמיד ניצב ישר וזקוף אל מול קטנותי המדובללת.
הגוף ממאן לחכות.אך אני מענה אותו בחיוך תמים,רק עוד קצת ואפול,רק עוד קצת ואשיב בחיוב מאולץ,רק עוד קצת ואשקע ברכות המלטפת הזו, שכאשר אף אחד אינו מבחין,חושפת שיניים דוקרניות ומלגלגלת בצחוק מזעזע.
איני יכולה יותר,עדיף שאסב את ראשי ואסתיר את מה שיקרה.





