אני ממש לא יודעת מאיפה זה בא לי,
אבל פתאום, אחרי הרבה מאוד זמן שלא כתבתי,
התחלתי לכתוב וזה מה שיצא..
מקווה שתאהבו :]
'למה אני אף פעם לא מוצאת את הפלאפון שלי?!' חשבה לעצמה לילך כשהיא מחפשת בעצבנות אחר מכשיר הנוקיה הכחול.
החדר של נדב היה מבולגן. בגדיו נזרקו לכל עבר, מחכים למושיע (שכנראה יגיע ביום למחרת בצורה נשית עם אגן עגלגל) שיבוא לקפלם ולהחזירם למקומם הראוי בארון העץ הגדול שבחדר, עליו פוסטרים דהויים, סטיקרים מכל חמש השנים האחרונות והרבה סימני קילוף ישנים.
שולחן הכתיבה הקטן שבפינה היה מלא בספרי לימוד (שכפי הנראה לא זכו מימיהם לראות את ילקוט בית הספר מבפנים), דפים מקומטים ומקושקשים והמון אביזרים שונים שנזרקו בכל פינה.
הדבר היחידי בחדרו של נדב שאותו אפשר היה להגדיר כמסודר, היה המדף הירקרק הקטן עליו סידר את אוסף בשמיו המרשים.
'איך אני אמורה למצוא משהו בבלאגן הזה?!' לילך העיפה בגדים ודפים לכל עבר בתסכול, מנסה לאתר את המכשיר האובד. היא רצתה כבר לרדת לקומה התחתונה, להצטרף לכל חבריה שישבו על כורסאות העור בסלון וצפו בסרט החדש שהוריד נדב לפני יומיים. אך היא ידעה שאם אמה תתקשר ותגיע למענה הקולי, היא תהיה בצרות.
הבית של נדב היה ידוע כמקום הבילויים של כולם. הוריו הרבו לנסוע אל מחוץ לעיר ולהשאיר את הבית הגדול והיוקרתי לרשותו הבלעדית של בנם היחיד, שכמובן נידב את ביתו המפתה לכל חבריו.
לפתע ידית הדלת ירדה באיטיות, הדלת נפתחה בקול חרישי, קול שלא הסית את תשומת ליבה של לילך.
הוא עמד ליד הדלת הפתוחה לרווחה והביט בה. הביט בה בחיוך קטן ושלו כשהיא מחפשת במרץ ונעה בעצבנות.
הוא החל להתקרב לכיוונה, צעד צעדים קטנים בדממה מוחלטת.
"צריכה עזרה?" נעמד מאחוריה וליטף באצבעותיו הגדולות את צווארה העדין.
לילך קיפצה במקומה בבהלה "וואי נדב! הבהלת אותי!" אמרה כשהיא נאנחת בהקלה.
היא הסתכלה לתוך עיניו. היא הכירה את אותו המבט המסתכל בה.
עיניו הירוקות והגדולות הסתכלו הישר אל תוך עיני השקד התמימות שלה במרחק סנטימטרים ספורים בלבד.
הוא הרים והוריד את מבטו באיטיות, בוחן את גופה הנשי והסקסי שהיה עטוף בגופיה כחלחלה, בעלת מחשוף קטן שהסתיר בתוכו שדיים עגולים ומושלמים, ומכנסי ג'ינס הדוקים שהדגישו את רגליה הארוכות והחטובות.
לילך כבר הספיקה להכיר את המבט הזה שלו, אותו המבט שהסתכל עליה בכל הפעמים בהם הם נקלעו "במקרה" להיות לבדם באותו החדר.
הוא רצה אותה. היא ידעה את זה.
היא הרגישה את המתח בינם בכל יום שעבר, הרגישה את מבטיו הבוחנים בכל פעם שעברה לידו.
היא אהבה את הדרך בה הוא הסתכל עליה, אהבה את העובדה שהוא נמשך אליה, שהיא מפתה אותו.
היא אהבה להרגיש אותו מחדש בכל פעם. להרגיש את ידיו הגדולות עוברות על גופה, להרגיש את נשימותיו הקצובות מכות בה בעדינות, להרגיש את שפתיו הבשרניות והגדולות עוטפות את שפתיה בחושניות, להרגיש את הלשון שחודרת לפייה ומשחקת עם לשונה שלה. היא אהבה את התשוקה הגדולה שהיתה בינהם בכל פעם מחדש.
היא אהבה את נדב. אהבה אותו כל כך. אהבה לדבר איתו, אהבה את הריח המדהים שנדף ממנו, אהבה את הצורה בה הלך, בה דיבר. לילך מעולם לא הרגישה אהבה כה עזה כלפי מישהו.
היא ידעה שכל הרגשות שחשה אינם הדדיים. היא ידעה שאותה האהבה הגדולה שייסרה אותה מבפנים, אצלו היא תחושת תשוקה בלבד.
הוא רצה אותה, נכון. גם הוא אהב להרגיש את גופה המושלם, גם הוא אהב את ריחה המתוק והממכר, גם הוא אהב את הדרך בה אגנה התנוענעה כשהלכה. הוא חיכה בקוצר רוח לפעם הבאה בה יזכה להיות איתה לבד באותו החדר, להרגיש אותה צמודה לגופו השרירי וללטף אותה בלהט, אך הוא לא אהב אותה. לא אהב אותה כפי שהיא אהבה אותו.
ידיו של נדב עשו את דרכן מלחייה הסמוקים של לילך ועד מותניה הצרות כשעיניו אינן נחות מלהביט בעיניה המהוססות. הוא משך אותה בעדינות אל עבר המיטה שבחדר שהיתה כמטר מאחוריו, סובב אותה באיטיות תוך שהוא מנשק נשיקות קטנות את צווארה הדקיק ומשכיב את גופה, שהיה כה צנום ביחס לגופו הרחב והשרירי, על סדיני הפלאנל הנעימים.
לילך ידעה שמכאן כבר אין דרך חזרה. היא נענתה להובלתו כילדה קטנה וחסרת אונים שאין בה הכוח לעצור ולהפסיק. היא כל כך אהבה להרגיש אותו.. כל כך אהבה אותו.
היא ידעה שבשבילו היא רק חירמון, רק דרך נעימה להפיג את תסכולו המיני מאז הפעם האחרונה בה היו ביחד, אך היא לא יכלה להפסיק.
בדרך כלל לילך היתה חזקה, בחורה שעומדת על שלה ולא מוותרת בקלות.
אך איתו, עם נדב, היא היתה כה חלשה.. גופה כאילו סחף אותה בניגוד לרצונה, ליבה הרועד בהתרגשות בכל פעם בה הוא התקרב אליה גזל ממנה את הכח לעצור אותו.
היא ידעה שהיא עושה טעות, שוב. עושה את אותה הטעות שעשתה גם בכל הפעמים הקודמות, בכל הפעמים בהן נתנה לגופה ולליבה לבגוד בהגיונה הבריא ולסחוף אותה למקום נעים, מרגיע.. בתוך זרועותיו של נדב.
היא הרגישה את גופו מעליה. ריחו הממכר חדר לאפיה הסולד והעביר בגופה צמרמורת נעימה.
ידיו הגדולות של נדב נעו על בטנה מעלה ומטה בעוד לשונו ליטפה את אוזנה. הוא החל להרים את הגופייה התכולה שלבשה, מסתכל בעיניה המבוישות לקבלת אישור. היא לא עצרה אותו. ספק אם בגלל ההנאה הגדולה שחשה באותו הרגע, או שאולי המחשבות הרבות שהתרוצצו בראשה היו אלה שמנעו ממנה להפסיק בזמן.
כמעט מבלי שהרגישה גופייתה הקטנה שכבה על הרצפה הסמוכה למיטה, נחה יחד עם ערמות הבגדים שהיו פזורות בחדר, והיא שכבה שם מתחתיו, כשחזייה שחורה בלבד עוטפת את פלג גופה העליון.
היא אהבה לשמוע את קול נשימותיו הקצובות באוזניה, מתעצם ככל שפניו קרובים יותר לשלה.
שפתיו החלו לנשק את צווארה ולרדת אט אט לכיוון חזה החשוף. היא הרגישה רעד בגופה. לא ידעה אם זהו רעד של עונג, או שאולי רעד הרומז לה להפסיק, לעצור אותו.
היא הרימה את ידה בהיסוס וכיסתה את שדיה, מבוישת מהסיטואציה החדשה לה.
נדב הבין את הרמז והעלה את שפתיו חזרה אל צווארה, וממנו עלה אט אט אל שפתיה. הוא החל מלטף אותן בלשונו, כמו משרטט את צורתן על דף נייר.
צמרמורת משכרת עברה בגופה, היא כבר חיכתה בקוצר רוח שלשונו תפלס את דרכה אל תוך פיה ותתלפף בשלה. שפתיו החושניות נצמדו לשפתיה ונישקו אותה נשיקות קטנות בעוד ידיו מלטפות בעדינות את שיערה הארוך. היא הרגישה את שפתיה נפתחות ואת לשונו חודרת אל פיה. בין רגע מצאה עצמה בנשיקה ארוכה וסוחפת. לשונותיהם התאחדו ושיחקו האחת בשניה בלהט. מגעם החמים של שפתיו ולשונו העביר בלילך גל משכר והיא החלה להעביר את ידיה בתשוקה על גופו השרירי של נדב.
נדב ולילך היו שניהם עטופים בבועה המפרידה אותם מהמציאות. הם שכבו שם שניהם, מנותקים מכל הסובב אותם, ליבם פועם בעוצמה והם מתענגים מהלהט הזורם בכל גופם בגלים סוחפים של הנאה ותשוקה..
ולפתע,
נשמע צלצול הפלאפון.
ללילך לוקח כמה רגעים עד שהבועה הנעימה שעטפה אותה מתנפצת והיא קולטת שמדובר בצלצול המכשיר שלה.
היא קופצת מהמיטה בבהלה ותרה אחר הצלצול הזועק שקטע את אווירת המתח הדוממת שהיתה בחדר עד כה.
נדב מתנשם בכבדות, מופתע מהעצירה הפתאומית והבלתי צפויה.
כשהיא מוצאת את הפלאפון, שצלצולו המציק כבר הספיק לעצור, היא רואה שהיה זה ממספר חסר חשיבות.
היא מכניסה את הפלאפון לכסה ומסתכלת בנדב שעיניו נשואות אליה בציפיה ונשימותיו הקצובות החלו אט אט להיעשות שלוות יותר.
עיניה נעוצות בנדב, היפה והשרירי, השוכב שם על המיטה ומצפה לה.
גופה רוצה לחזור, להתעטף שוב בזרועותיו החסונות ולהיבלע אל תוך שפתיו החושניות. להתנתק מהעולם ומכל המחשבות המפזזות בראשה.. להיפרד, ולו לכמה רגעים, מחזותה החזקה והשתלטנית ולהרגיש שהיא עצמה, קטנה ושברירית, נבלעת בתוך גופו הרחב.
אך לא. הפעם היא החליטה להתגבר על הרגשות הצווחים מתוכה ולעצור. לעצור לפני שתעשה צעד שממנו כבר אין דרך חזרה.
היא הרימה את גופייתה התכולה מהרצפה ולבשה אותה, בעוד עיניו של נדב עוקבות אחר כל תנועותיה בעקביות עצורה.
לילך הסתכלה אל תוך עיניו הגדולות במבט קצר ומלא משמעות, הסתובבה ויצאה מן החדר.
אוהההבת הממוןן
ליאני :]
ואוווו
אין מילים!!
מדהיםם
זה כל כך מ=ד=ה=י=ם !!!
את כותבת ממש יפה (:
תודה בננות :]
שמחה שאהבתן 😊
מ ד ה י ם !
את כותבת כל כך יפפה [=
יואו', איזה מדהים!
את כותבת כל כך יפה:]
אל תפסיקי לעולם!!!
אוהבתתת3>
וואו..יש לי כל כך הרבה מה להגיד לגבי הקטע הזה,
אבל אני חושבת ש- 'וואו' אומר כבר הכל ..
אל תפסיקי לכתוב אף פעם,
אוהבת ..
המון המון תודה בנות !
באמת משמח לדעת שאהבתן 😊
אוההבת אתכן !
וואאו..
ליאני, יש ללך כתיבה מדהימה !
אל תפסיקי לכתוב לעולם (:
אוהבת :]
תשמעי זה פשוט מ ד ה י ם
אין מילה אחרת !
כל כך יפה
כל כך עדין כזה .. ובכל זאת - עמוק עם מלא תשוקה
חיחי :]
אל תפסיקי לכתוב אף פעעעעם ! ברור ?!! 😉
פישששש...חזק
הכתיבה שלך יפה וואלה יפה...
חייבת להמשיך!!!
ליאןןןןןןןןןןןןן
מוכשרת שכמותך!
פשוט קטע מעלףףףף
פשוט ואוואוו!!
אל תפסיקי לרשוםםם
לפ יווווווווו
מור'צי 😊
וואו איזה תגובבות :]
המון המון תודדה בננות , באמת !
כל תגובה שלכ פשוט מרגשת מחדש 😊
אוההבת אתתככן 3>
