היא הביטה בשויון נפש למטה,עת שמחלפות שערה הארוכות והרכות צנחו אל הרצפה כחפץ דומם וחסר חשיבות.
סובבה את ראשה לאחור,פוגשת בעוצמה בעיניו הקרות של אותו רוצח אשר רצח את זהותה.
היא החליקה את ידה על ראשה המגולח,חשה כאפרוח שזה עתה בקע מביצתו ומביט הוא בבלבול ובתמימות מעושה בשמיים התכולים וחסרי העננים.
התחלה חדשה, אולי זהו מפנה?
כמה תמים וצבוע מעשה זה, היא חשבה לעצמה, עת שאני משתדלת להאמין שהכל ישתנה.
היא נעמדה על קצות בהונותיה,מטופפת בדממה על הרצפה עד אשר הגיעה לחדרה ושם נתנה פורקן לבכיה השקט והכואב.
אל תוך הכר הרך, אשר תמיד ידע לספוג הכל היא שפכה את זעמה.
אך בבגרותה היא ספגה הכל. את השקרים של הוריה הילדותיים, את המכות, ואת השתיקות אשר כאבו יותר מכל.
תמיד היא זו ששתקה וקבלה בהבנה מצבים קשים.
תמיד היא זו שהמשיכה הלאה,עצמה עיניים לנוכח הרוע שהצטבר סביבה ואיים להטביעה.
ועכשיו היא נשברת, אט-אט נאספת ונופלת אל תוך מה שחשבה שתצליח לברוח ממנו בחכמה קלה.
ואין לה כוח יותר, כי גם הוא כבר משומש.
אין שום חדש תחת הלבנה החיורת, אשר גם היא בודדה,כמוה.
ובתוך סערתה היא נרדמת אל תוך שלות לילה קצר, מחבקת כמתוך שינה עמוקה את כתפיה הגרומות, מעפעפת בעיניה וריסיה הארוכים מטילים צל על הכר האהוב.
והוא מביט בה בדממה, כמעט ומחייך אך לא,זה בלתי אפשרי במצבו.
הוא מנסה להרעיף עליה כמיטב יכולתו את כל האהבה בעולם,מרחוק,מבלי אפשרות לגעת,לרפרף נגיעה מתוקה.
כמה שהוא אוהב אותה, האדם הזה.
וכמה שהוא גרם לה לסבול.
הוא אוסף את שערה הארוך והיפהפה אל תוך קופסא שחורה מצופה באבני חן אדומות.אותה קופסא שהוא נתן לה במתנה ביום הולדתה,בזמן שעוד הייתה אופטימית עד אימה. הוא מניח מעל השערות את סיכת הדש היפה, אותה ענדה סבתו לפני שנים כה רבות.
סוגר הוא בטפיחה קלה את הקופסא ומניח אותה על יד מיטתה של החולמת.
סוגר הוא את הקופסא,מביט לאחרונה ביקירתו אשר שינתה טרופה היא, ויוצא את החדר.
בקומה בבוקר יתברר לה כי אין הוא סובל יותר.





