קהות חושים מתוקה אפפה אותה, בעת שכל מסך הערפל המיוזע משהו התמוגג ונדם.
שקט ממשי, כמעט ואפשר לחוש אותו בידיים טהורות. עירוב קליל של צבעים מסמאים צפים ועולים מתוך הסערה שעברה.זמן לחשוב עד מוות.
גופתה שרועה על משטח אספלט מחוספס, עוד רגע ויללת האמבולנס תחריש את התדהמה.
שקט סופי,נצחי ומעורר חרדה.השקט אשר כה ייחלה לו, ובא במפגיע, בלתי צפוי אך כה זך וצלול.
חיוך עייף מתנוסס על חוורונה, וגופה נרפה,מתחמם,לוהט עד אימה ושוב מתקרר ולובנה מבהיר מאוד באחת.
מובלת היא בכרכרה רתומה לסוסים לבנים ואציליים, אל המקום בו תונח ודמעות רכות יזלגו מעליה.
אך היא, אינה מרגישה כלום. שקט,שקט נצחי.
מונחת בכבוד רב בתוך ארון שחור וכבד, אשר תוכו הוא קטיפה אדומה ורכה.
נוח לה שם, בעת שהציפיה נודמת ורק רשרוש המטפחות וקולות האנשים הממררים בבכי בדממה מוחלטת נשמעים.
היא חשה מכובדת, רגועה במתה היפה והאסתטי. כמה צפוי, כמה ידוע, ובכל זאת מכה בך בנקודות הכי רגישות.
מעטה הגלימה השחורה מונח עליה בלטיפה אורירית, והארון מורד לבור האדמה הפעורה.
רעד בלתי נשלט בכפתי האם, וצמרמורת אוחזת בי בעודי צופה במחזה המזעזע ועם זאת, המושלם והיפהפה.
פיסות אדמה חומות מכסות אט אט את הארון השחור אשר הולך ונעלם. נאחזים בחלקי הזיכרון האחרונים שעוד מופיעים לרגע, מבזיקים ובורחים, שבים והולכים.
והנה, עזבה אותנו בתה היפהפיה של העלמה השחורה והידידותית מקצה הרחוב, זו אשר בכל עת הייתה מחלקת חיוך וברכת שלום מנחמת. תערה ויגונה כעת מתנוססים על פניה כמו דגל שחור. "התרחקו ממני, לא אשלוט בעצמי עוד".
והנה עלפון קל אוחז בה, ויקיריה ממהרים לתופסה ולהרגיעה. מתייצבת היא ופוסעת אל עבר מכוניתה, כאדם הפוסע אל עבר אופק לא נודע, כך גם אני חשה.
קרבה אני אל הקבר בזהירות, גוחנת מעליו ומביטה באדמה רוויית הדמעות. דמה נוספת נושרת,דמעתי שלי, ושפתותי הוגות בלחישה את אשר כה פחדתי לומר.
"סליחה"





