נפש חבולה בדמעות העבר, אשר פצעיה לא אוחו מעולם
אינם מגלידים, מכאיבים ללא הרף, ובעצם קיומם מפריעים הם לקיומי.
עיני מביטות בהם,אינן שובעות לרגע, ודמעות הדם הזולגות לא נמחות.
שלולית אדומה ומרה מוצבת ליד רגלי, אות היא, אות ותוכחה ליגוני הכבד.
מתכופפת אני, ונוגעת באמצע רועדת בדממת חיי האדומה. מושיטה זאת לפי, טעם החיים.
חיים שנלקחו בשקט, ללא התנגדות של אף יצור.
חיים שמותם הם החיים החדשים שלי.
|
 |
 |
