מגששת באפילה
בחושך המוחלט
בדממה הנצחית..
שבין התום הנעורי,המתוק והאופטימי,
לבין הריאליות המסחררת המרפדת את נפילתך בזרי שושנים קוצניים
זורמת בנהר ארוך ומייגע לעבר אופק לא ידוע,אשר סימני אור דקים וחיוורים מסתננים לעברה, וברמזים מנחים אותה לעתיד מטושטש.
פתרון קל אינו הסוף של מצב זה.
מחשבה ועומק עד תהום בסופו לא ברור, זה חלק.חלק חשוב ומסוים ביותר.
רעד בלתי נשלט אוחז אותי כרגע בעודי כותבת יצירה זו.
רעד,וצמרמורת אשר איני עברתי מעולם.
עוצמת את עיני.מנסה לנחש מה אצבעותי יכתבו ברגעים המועטים הבאים.
אך הן,בניגון מתקתק וזורם, מקלידות ומותירות אותי בתדהמה בלתי נשלטת.
אין אני מבינה איך ומתי,איך ומדוע.
מהיכן בא זרם המילים השוצף הזה,אשר משחרר אותי מכבלי שתיקה זה שבועות ארוכים ומייגעים.
אך זה יוצא ללא אומר ומילים,נכתב בדם חם על גבי קלף מהוה ולח מדמעות אושר מהול בסבל בל יתואר.
יתואר רק בשתיקה אשר מופנית אליכן.
צורך עז.
מחשבה..
הבנה אשר אינה מגיעה.
האם זהו הסוף?היכן מונחת האבן אשר אוכל להשעין עליה את ראשי הכבד ממחשבות בסופו של עוד יום ריקני וחסר תכלית?
איני יודעת.
איני יודעת כלום.
גם אתן לא.
האמנה לי.





