חזרתי.
ואני כותבת יותר בשביל לפרוק מאשר כי אני חושבת שזה יעניין פה מישהו 😕
אז הסתכלתי עליו היום ובזמן שהוא דיבר ודיבר ודיבר [לא אליי ישירות אבל כן עם רמזים מכוונים אליי שהרוב שמו לב אליהם] ובאמת ניסיתי להבין מה אני מוצאת בו,מה יש בו שכ"כ מושך אותי,שלא נותן לי להמשיך הלאה.. ולא אני עדיין לא יודעת מה זה אבל אני יודעת שהאהבה רק גדלה מיום ליום,הגעגוע רק מגביר את האהבה שלי לא מחליש אותה, הסתכלתי אליו והלב שלי דפק כ"כ מהררררר,הרגשה של מן חולשה כזאת בכל הגוף,רעד, כשהוא מסתכל עליי,מחייך אני לא מצליחה לעצור את החיוך שנמרח לי על הפרצוף,חיוך מטומטם כזה,בלתי נמנע.
אז כן קיבלתי התעלמות לפנים כמו שתיארתי לעצמי,וכן יצאתי משם מבואסת שחבל על הזמן אבל חשבתי על זה אח"כ ונזכרתי שהוא תמיד היה כזה,גם כשהיינו ביחד,נזכרתי במשפט שהוא אמר לי קצת לפני הפרידה- "יהיה לך קשה להכיר אותי באמת,אני לא אחד שמראה רגשות" ועכשיו זה הרבה יותר פשוט לי לחשוב שהוא אוהב אותי אבל לא מראה...כי הוא כזה. מאשר לחשוב שהוא פשוט כבר לא אוהב אותי. או שאולי הוא בעצם אף פעם לא אהב..לא יודעת כבר
אבל אני לא רוצה לבחור בדרך הפשוטה. אני רוצה את האמת,בלי לשקר לעצמי.
אבל זה קשה כשאני מסתכלת עליו ומרגישה שמשהו בעיניים שלו נוצץ כשהוא מסתכל עליי,
שהוא לא מדבר אליי כמו לכולם,לא טיבעי אליי כמו לכולם..אבל תמיד כשהמחשבות האלה עולות אני דואגת לסלק אותם,לשכנע את עצמי שזה הדמיון שלי,להבין שאני טועה לפני שאני יתאכזב,שוב.ואולי בעצם הוא לא יכול להיות אליי כמו לכולם..אולי זה שהיינו ביחד זה מן מחסום כזה בינינו ולאו דווקא אהבה..מצידו כמובן.
וזה קשה כשהחברות מנסות לשכנע אותי שרואים עליו שהוא אוהב אותי,רואים עלייו...איך לעזאזל הם יכולות לראות עליו?!הם קולטות את המבטים,את ה"רמזים" בינו לבין חברים שלו,קריצות,ניצוץ בעיניים. ואני?! לא יכולה לסמוך עליהם, לא כי הם ישקרו לי אלא כי הם פשוט לא אובייקטביות,הם אוהבות אותי ורואות מה שהם רוצות לראות,מה שישמח אותי, לפעמים אני חושבת אולי כל זה פשוט ניסיון לעודד אותי...ואני מבקשת שיפסיקו עם זה,שיפסיקו להשלות אותי סתם והם מתעקשות שזה אמיתי,שהם רואות ומרגישות את זה,והעקשנות הזאת שלהם...גורמת לחשוב. ואז שוב מנסה לסלק את המחשבות ולא תמיד מצליחה.
ועכשיו?! אני פה, לא מבינה כלום,מבולבלת יותר ממה שהייתי לפני,לא יודעת מה הוא חושב, מה הוא מרגיש כי המילים אומרות לא והעיניים אומרות כן
והמשפט- "מילים?!יכולות לשקר,מבטים?!לעולם לא" פתאום נהיה כ"כ נכון אליי ולא יודעת מה לחשוב.אני רואה לו בעיניים שעדיין נשאר משהו,שלא הכל נעלם,שלא הכל נהרס
ואני לא היחידה שרואה את זה,יש עוד שטוענים את זה.אבל שוב...לא אובייקטיבים.
אז למה אני צריכה להקשיב? למילים או למבטים?למי מהם להאמין?
ומחר אני צריכה לראות אותו שוב,כנראה עם פחות אנשים הפעם
ואני לא יודעת איך להתנהג כבר,
כי חלק אומרים לי להראות לו שאני אוהבת אותו,להפסיק לשחק אותה וככה אולי לתת לו את הדחיפה להגיד לי מה הוא מרגיש...אם בכלל הוא מרגיש...
וחלק אומרים להתעלם,ככה שיבין מה הוא מפסיד ויתחרט.
ואני?!כבר לא יודעת,לא מבינה,רק חושבת,וחושבת וחושבות וחושבת
אבל לא מגיעה לשום מסקנה.
אז היו לי תוכניות,נכון.והם לא יצאו לפועל ולא יודעת אם ייצאו...
פשוט לא יודעת כלום.





