מביטה במראה,ורואה רק שקר.
כל סביבתה רוחשת לה כבוד מזויף, כבוד אשר לא מגיע לה בהיותה אדם מחופש בתחפושת הכי זוועתית אשר קיימת.
כל צעד אשר היא צועדת,מכביד את נשיאת העול על כתפיה הדקיקות
כל מבט לצדדים,מבט של גאווה מבחוץ ופחד מבפנים, גורם לה כאב מיותר בלבה הפצוע.
התדמית אשר דבקה בה והיא הדביקה, נותרת עליה ואינה מרפה.הנסיונות להשתחרר רק גרמו עוד סבל אשר היא השתדלה למנוע בכל מאודה.
היא ממשיכה כך למרות התחושה של הפספוס המטורף, הכמעט בלתי מציאותי אך עם זאת כה ריאליסטי.
דוקרת, באופן מטאפורי כמובן, אך כואב לא פחות.
חוסר מהות,חוסר אנרגיה חיונית של כבוד עצמי ונוחות אמיתית כה חסרים לה.
היא מחשבת את קיצה באושר סמוי, מודעת לעובדה שמותה לא ישנה את חייהם של סובביה, משום שלא הכירו אותה באמת.
זהו הדבר היחיד שמעלה בה חיוך אמיתי.
היא נואשת, מחזיקה בעובדה זו כמו היתה החמצן האחרון שנשאף אל גופה השברירי.
וכאשר האמת מתגלה, עובדה זו אינה מחזיקה בה יותר.
בנפנוף יד רועד היא נפרדת מכולם,אומרת שלום.ועוזבת.





