"את יודעת?".

"את יודעת?".
"יודעת מה?", שאלתי.
"ידעת שבעולם שלנו יש רדיפה בלתי פוסקת אחרי זוהר ויופי?" חן, חברה שלי, שאלה בזמן
שעמדה מול המראה והכניסה את הבטן השמנמנה שלה פנימה.
"כן.. ידעת שקיימת גם רדיפה אחרי כסף ופרסום?" שאלתי, כאילו מובן מאליו.
"אוי, אני כבר לא יודעת מה לעשות", היא ענתה וצנחה על המיטה בייאוש.
"בקשר למה?", שאלתי.
"בקשר להכל.
אף בן לא יורק לכיוון שלי, אחים שלי רק צוחקים עליי שאני שמנה,
כל בן שלישי חושב שאני בן ומתחיל לדבר איתי עם 'אחי' ו.. אוף, לא יודעת.."
היא אמרה, ושבילי דמעות זוהרים נוצרו על לחייה התפוחות.
"את יודעת, את לא חייבת להיות יפה בשביל שיירדפו אחרייך.
בנים אוהבים בנות עם ביטחון עצמי, מה שאין לך.
את מרגישה מכוערת, אז את מקרינה לסביבה שאת מכוערת.
איש חכם אמר פעם שאין דבר כזה אישה מכוערת,
יש דבר כזה אישה לא מ-ט-ו-פ-ח-ת", אמרתי, והדגשתי את ה'מטופחת'.
"כן, אני יודעת אבל..". היא אמרה וצללה עוד יותר עמוק באגם הרחמים העצמיים.
"אוף, לעזעזאל איתך.
תראי, את חייבת לעבוד על הביטחון העצמי שלך, ואת לא יכולה להמשיך
להסתכל במראה כל חמש שניות- את לא משתנה בחמש שניות.
מה שכן, את יכולה להשתנות.
את יכולה לשנות", אמרתי, עם ניצוץ פראי בעיניי.
"כל מה שאת צריכה זה ללמוד לאכול נכון, ולהתעמל".
"אבל.." חן ניסתה להשחיל מילה.
"אין אבל.
בלי חוכמות ומשחקים.
את רוצה את זה, זו ההזדמנות שלך.
שלשום התחיל החופש הגדול וזה הזמן הכי טוב.
בתחילת השנה את תבואי לכיתה ואף אחד לא יזהה אותך".
לפתע חן פרצה בבכי קורע לב.
"מה, מה יש לך? מה קרה?" שאלתי והתיישבתי ליידה על המיטה,
מחבקת אותה.
"אני לא יודעת איך לספר לך את זה... אני לא מסוגלת", היא אמרה
כשהדמעות שפסקו מלזלוג איפשרו לה.
"בצורה הפשוטה והברורה ביותר. אני כאן חיים שלי." אמרתי לה, והתכוונתי לזה.
"אני.... אני...א...נ...י....

אני לא אוכלת. בכלל."
היא אמרה וקיבלתי סחרחורת.
לוידוי כזה לא ציפיתי בחיים שלי.
הרגשתי איך שהראש שלי מסתחרר והלב שלי, הלב שלי כואב עלייה.
"אני מבינה... כמה זמן כבר?", שאלתי, מנסה לאמוד נזקים.
"לא הרבה.. חודשיים." היא אמרה, מנגבת את לחייה אין ספור פעמים.

"תראי, לא לאכול זה לא הפיתרון.
את סתם הורסת לעצמך את הבריאות ואת הגוף שלך, שהוא עכשיו,
יותר מאי פעם, זקוק לכל אבות המזון כי הוא עדיין בהליכי בנייה.
אנחנו עכשיו מתפתחות.
את עכשיו צריכה את הסידן, עכשיו את צריכה את החלבונים,
את הויטמינים... אין הזדמנות אחרת.
אם לא תאכלי עכשיו את כל החיים שלך תחיי סביב בתי חולים,
השיער שלך יידלדל לאט לאט, הראייה שלך תיהרס, הצבע הארגמני
הטבעי של שפתייך ייעלם כלא היה,
העיניים שלך ייקברו מתחת לאפרוריות מפחידה... ואז... באמת אף אחד לא יירצה אותך".
אמרתי לה.
ידעתי שהכאבתי, אבל האמת כואבת.
"את חייבת לעשות עם זה משהו, ואני פה- איתך, לאורך כל הדרך.
אל תהססי לפנות, ואל תחשבי בכלל על לא לאכול.
עכשיו הקיבה שלך כבר התרגלה, ואם תנסי להכניס משהו, אפילו הקטן ביותר לפה,
הגוף שלך יידחה אותו במהרה, אבל את חייבת להתחיל עם משהו שלאט לאט
הקיבה שלך תתרגל להיות מלאה, שוב, אבל- במידה."
"תודה מלאכית שלי". חן אמרה וקפצה עליי בחיבוק.
לא נשארתי אדישה וחיבקתי אותה חזרה ושתינו בכינו עד שכבר לא יכולנו יותר.

ידעתי שמעכשיו הכל הולך להשתנות, לטובה.



__________________________

תראו, אין לי מושג מאיפה זה בא, אבל זה בא, ורציתי לשתף אותכם בזה.
בתקופה האחרונה שמעתי על כמה וכמה מקרים של אי אכילה על מנת לרזות.
ניסיתי פה, דרך הסיפור הזה שנכתב בשעת לילה מאוחרת (02:53 אם אתם כ"כ מתעקשים)
לנסות ולהעביר את האלטרנטיבה- הבריאה יותר, הכדאית.

תשמרו על עצמכם.
יש דרך לכל דרך, ודיאטה מבוקרת והתעמלות זו הדרך הנכונה בהקשר של ירידה במשקל.