סורגים עבים מרחיקים אותה מן האושר הסמוי הטמון בחופש.
היא מתבוננת בערגה בחלקי הנוף הנגלים אליה מן החלון הצר, ודמעה זולגת על לחיה אשר ידעה דמעות נוספות כאלו בעבר.
היא נאנחת עוד אנחה מוכרת, ונשענת על הקיר הטחוב.
היא יודעת את האמת המרה- שלעולם לא תצא אל החופשי, אל חייה האמיתיים ללא המסיכה המזויפת, ללא החיוך הציני, הקפוא.
ללא החרטות העמוקות אשר ממלאות את מוחה לאחר המעשים המלוקקים, בלי השקר.
היא סובלת בכל רגע אשר היא חיה בזיוף, אך אינה יודעת כיצד תתמודד עם קיום ללא המסיכה אשר הכירה עוד משנות ילדותה הנאיבית.
היא לא יודעת עוד את רצונה האמיתי.
היא אינה יכולה לבכות יותר, אינה יכולה להבין.
היא מטיחה את אגרופה בקיר בזעם עצור, וטיפות דם מסתמנות על כף ידה השסועהמפצעים קודמים.הדם ניתז על הקיר הטחוב. הקיר אשר ידע ויודע את דמעותיה, את כאבה.
סיטואציה זו מוכרת לה מקרוב, ובחיוך מר היא פונה שוב אל המגירה הקטנה אשר לצד מיטתה הסתורה.
מוציאה מן המגירה את האולר, אשר מכיר את גופה יותר מכל.
היא מהססת לרגע, חושבת.
אך לבסוף מחליטה להענות לעונג המתפרץ שטמון בטעם דמה.
היא פוצעת את ידה הפצועה מלפני כן, ומלקקת את דמה שלה בתאוה גסה.
נואשת, כועסת, היא זורקת את האולר על הקיר שממולה. בוגד הוא,בוגד בה, בהחלטותיה החדשות אך השבירות.
הסכין נוח על הרצפה הקרה, והיא בוהה בו, יודעת שאם תגע בו, אבודה תהיה וחלומותיה ישארו בגדר הזיות ופנטזיות.
אך למרות זאת, היא מתקרבת אל הסכין, ושולחת אליו יד מהססת.
אוספת אותו בידיה ומאמצת אותו אל ליבה בחושניות.
הסכין מפלח את לבה, ובבהלה היא מבינה את אשר נעשה.
ברעדה אשר אוחזת בה ואינה מרפה, היא מביטה פעם אחרונה מעבר לסורגים, ובהשלמת גורלה החתום היא נשכבת על מיטתה, מניחה את הסכין על חזה, ועוצמת עיניים בסלחנות מעושה.
את עיניה אשר עצמה, אינה תפתח עוד לעולם, אך הנוף הנשקף מעבר לסורגים הוא צוואתה החרישית.
ין ,אין כבר מילים לתאר
את הקטעים שלך
פשוט מהממים
מרגשים וסוחפיםםם
אל תפסיקי לרשוםםם
לפ יווו
מור'צי 😊
ואווווווו אין לי כבר מילים לתאר כמה שזה יפה 😊
עצוב =\
אין הכתיבה שלך מושלמת!!!
