הצעקות שבסלון. אני מסתגרת בחדר מפחדת לצאת. מפחדת לראות את מה שהולך שמה בסלון.
וחבל!
אבא חזר כרגיל שיכור, מאשים בכל צרותיו את אמא.
מובטל, בטח היא אשמה, חייב כסף, אמא אשמה.
טוב לדעת שיש את מי להאשים. חיבקתי את בירכי קרוב אלי.
"תעזוב אותי" שמעתי אותה צועקת.
דמעות זלגו מעיני. גופי רועד. ני רוצהל צאת, לעצור הכל, לבדוק שהל בסדר.
אבל אני לא מעזה. תמיד יית ילדה פחדנית.
וחבל!
אבא תמיד אמר שאני פחדנית ואולי זאת אחת הסיבות שהוא השתגע, אני.
כזאת פחדנית, כזאת בכיינית.
אני רוצה לצאת, שומעת את הצעקות שלהם בסלון.
אמא תמיד אמרה לי שיהיה בסדר, אותי זה לא היה מרגיע גם את אבא.
ידעתי שהיא סתם מנסה להרגיע אותנו להיות אופטימית. ואולי האופטימיות זה מה שהרגיז אותו.
"את לא מבינה שאת משגעת אותי" צעק.
זה היה מה ששר את גב הגמל. או יותר נכון לומר זה היה אותו הרגע שעצבן את אבא.
ועם הייתי אמיצה אז הייתי יוצאת החוצה. אבל אני רק בכייתי יותר.
רוצה לצאת ולצעוק עליו. תפסיק.
אבל לא עושה את זה.
וחבל!
חבל על אותו הרגע שנשמעה חבטה נוראה. יצאתי מהחדר. אמא שוכבת על הריצפה מחוסרת הקרה.
דווקא באותו הרגע היה לי אומץ.
אבא עומד לידה מבטו מתחלף ממבט אכזרי למבט מתחרט. "מה עשיתי?" מלמל מביט על ידיו בגועל.
התקופפתי לבדוק דופק.
התרוממתי על רגלי מביטה בו בגועל בשנאה.
"אתה רצחת אותה" צעקתי





