הלכתי שותקת אל הבית העזוב שבפינת הרחוב.
הדלת חרקה קלות כשדחפתי אותה בהעזה רגעית.
המראה שנגלה אלי, היה שונה מכל מראה שהכרתי ב18 שנות חיי המטורפות.
רהיטים כהים מקטיפה, מכוסים במעטה דק של אבק ישן.
ניגוד מושלם חשבתי לעצמי, בעת שהעברתי אצבע ארוכה וחיוורת על השולחן העתיק.
ההסטוריה של הבית זעקה להתגלות, אך אני עוד המשכתי, מנסה להבין מה הסוד הגדול.
ממשיכה ללכת לאורך המסדרון, לצדדי נרות ארוכים הדולקים באש קטנה.
עולה במעלה המדרגות החורקות על כל פסיעה ופסיעה, מגיעה לקומה השניה ובחיוך קל מגלה אותו.
שרוע על הרצפה, ישן ועלוב כמו הטפט המהוה שעל הקיר שלידו.
אם לא ידעתי את מותו הטראגי, הייתי חושבת שהוא ישן שנת ישרים מתוקה.קפוא,שקט,וחסר כל תזוזה.
אני נשכבת על ידו במאווה פתאומי, מנסה להרגיש מהו מוות.
מניחה את ראשי על חזהו, ומתגעגעת לרגעים נשכחים.
נשארת שם לנצח, שוכבת על זכרונות ועל אבק החיים.
ואוווווווווווווווו
מדהים מדהים מדהיםם!!
אלתפסיקי לרשוםםם
זאת פשוט תיהיה טעותת
לפ יווו
מור'צי 😊
יפתי..
אין על הכתיבה הזאת!
אל תפסיקי לכתוב
את השראה!
