המפתח העתיק תלוי על הקיר של ביתי האהוב. השריפה שאחזה בו נגלית לנגד עיני, ואני מנערת את ראשי בתקוה שהזכרון יעלם.
נכסת דרך החור הפעור בקיר האחורי, וזכרונות ילדות מציפים אותי ללא הפסקה. סחרחורת אוחזת בי, כמה שהזכרונות כואבים.
אמי צרחה אז, בכתה, סבלה ללא נשוא.
אחותי ניסתה לברוח למרות היותה יודעת שזהו הרגע האחרון.
אני, באגואיסטיות מושלמת, בורחת אל תוך השדה הפתוח ונושמת את אויר הלילה הקר.
נזכרת בבהלה במתרחש מאחורי, הסתובבתי לגלות את ביתי שחור מפיח שטני ואת אהובי היקרים מוטלים על הרצפה ללא רוח חיים.
דמעותי שטפו אז מפניי את הפיח השחור, וידעתי שמעתה הכל יהיה שונה.
מתרחקת מאנשים, מתבודדת עם עצמי התאבלתי אבל פרטי על עולם שנחרב.
מוזרות עטפה אותי, ושמועות על היותי חולה בנפשי סבבו אותי.
נסיונותי להשתנות, להיות כמו כולם, כשלו ברגעים ספורים.
ידעתי את אשר אעשה, גם ידעתי שמעתה זה ישנה את פני הדברים לנצח.
מסוחררת מסערת רגשות אני לוקחת את האקדח ומכוונת אותו אל לבי האפל,הקודר.
יריה אחת וחיי חסרי המשמעות, התקווה, נגמרים בסוף הטוב לכולם.
סוף טוב לזכרונות המסייטים, סוף טוב למבטים התוהים
סוף טוב לי- המקוללת.
מדהים😊
כל כך יפהה...
אוחח כמה שאני אוהבת את התיאור שלך והכתיבה 😊
אוחחחחח מוכשרתתת!!
את רושמת מדהיםם
כתיבה פשוט יפההה!!
אל תפסיקי...
מור'צי 😊
מעורר בי צמרמורת הקטעים שלך לאביו אחותיוו
תודה אהובתי אוההבת אותך כ"כ
