ושוב, כשהאורות נכבים,
וכל האנשים כבר מזמן ישנים
ואז, בלי שום מחשבה שנייה
אותה אחת, שעד עכשיו שתקה,
שמרה את הצעקה עמוק בתוכה,
פורצת בצרחה, צרחה איומה.
אותה אחת, ילדה מסכנה וכל כך תמימה,
מבינה את גודל אהבתה.
ושוב, באותו לילה סוער
כשהוא היה כל כך חסר
היא מתחילה לבכות, לא בטוחה שיש סיבה לנסות
לא מאמינה שוב באותם אנשים
לא מבינה למה הם בה פוגעים..
ואז, אחרי שעברה את כל זה
וחושבת שאין גרוע ממה שקרה
היא שוב נכנסת לאותה אהבה
אותה אהבה שפגעה, צרבה, וכל כך הרבה איתה הרסה. . .
היא נכנסת, עם המון פחדים שנמצאים בתוכה כבר המון שנים,
היא אוהבת, ועדיין פוחדת, חוששת..
היא אוהבת, כל כך אוהבת ולא עוצרת
היא אוהבת אותו, זו כבר עובדה,
היא אוהבת אותו ועדיין לא מודה
היא רוצה להרגיש אותו שוב, ולו פעם אחרונה,
שתוכל לומר לו שלום,
שתוכל להיפרד ממנו אפילו רק בחלום.
באותו חלום שמגיע רק שהאורות נכבים
וכל האנשים כבר מזמן ישנים,
אותו חלום שהיא נמצאת בתוכו,
אותו חלום שהיא לא רוצה להתעורר ממנו..





