היה זה חורף 2006...
נקודות לבנות, מנצנצות על גבי בד שחור. כך נראו השמיים באותו הלילה.
הממלכה שלי. רחובות ריקים מאדם, רק האמיצים ביותר מתהלכים ברחובות בשעת החצות, אם לא הטיפשים ביותר.
דמדומים.
חסרי בית ישנים על ספסלים דעוכים ועוקצניים. שיכורים.. אני מהרהרת עם עצמי, מה הסיבה שלהם?.. כעיוורים שעבר תוקף חתימתם לצד האור... אבל למה שזה יעסיק את מחשבותיי, שהרי ברגע זה ממש אני צועדת לעבר העתיד הנוכחי שלי.
גם אם אשדל את עצמי לתאר את אשר עיניי צפו בדרך, לא אניב תוצאות. לכן זה גם לא מה שאתם מחפשים למצוא כאן, בעצם העובדה שזהו סיפור ללא סוף וללא התחלה.
אף לא פעם, מתה.
אף לא פעם, חייה.
שביל אחד צר והמשכו לא נצפה, החושך טורף הכול בשעות אלו.
ורדים אדומים לצד הדרך, מתעטפים בכדי לשמר את עצמם מפני הקור של החורף.
זה הוא מקום יפה, פארק הורדים. פיסת עדן קטנה. כמה חבל שהתעשייה בצדי הכביש הורסת את האשליה





