"אני רק רוצה לדעת לשלומו של אבישי.."

אני שומעת את אותם ציפצופים מהמיטה על ידי כבר כמה ימים ציפצופים שסופרים לי שניות ודקות
בחיים שעוד נותרו לי.. הפחד הזה כבר מדיר שינה מעיניי כשבוע ואני חושבת שזה מה שיהרוג זה מה
שייקח את טיפת החיים שעוד נותרה בי.
בבפעם האחרונה שהצלחתי לנמנם לי מעט שמעתי את הציפצוף והוא נכנס לחלום המתוק היחיד שעוד
נשאר לי מתוך שינה הדמעות החלו ליזוג מעיניי והן נפתחו..ואז בפעם הראשונה מאז שאני זוכרת שאני
פה עלה לי חיוך על הפנים, זה אבישי, הוא עוד על ידי הוא לא עוזב אותי הוא נשאר ותומך ואפילו
מרגיש קצת אשם כי אולי את המחלה יכולתי לנצח אולי יכולתי לצאת מפה.. אבל הוא זה שגרם למצב
להיות עוד יותר חמור ומצב שאי אפשר לתקנו.. ואני לא מאשימה אותו הרי אני רציתי בזאת אני זו
שפחדה לאבד את החיים עוד לפני שהפקתי לעשות משהו ולפני שהספקתי להתבגר..

אז אני אספר קצת על עצמי.. קוראים לי שני ואני בת 16 לפני 3 חודשים גיליתי שאני חולה.. שיש לי
גידול סרטני בראש.. מאז שגיליתי על המחלה אני כבר לא אותה נערה בת 16, הפכתי להיות אישה או
אולי אפילו אישה מבוגרת.. ואני מפחדת.. מפחדת מהמוות.. אבל ממה שפחדתי יותר מכל זה לאבד את
אבישי.. אבישי הוא החבר שלי, האהוב שלי, החיים שלי, הוא בן 17 ולומד איתי בבית הספר.. הוא היה
החזק הבריא והתומך מבין שנינו ועד היום נשאר כזה למרות הכל..

כשגיליתי שאני חולה הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא אבישי.. לא רציתי לאבד אותו ורציתי להוכיח
לו שכל כולי שלו וגם עם המחלה אני אוהבת אותו ואני אתגבר עלייה ואהיה שלו לעד.. אבל בפנים
פחדתי פחד שאי אפשר לתאר.. פחדתי למות ולא להספיק דבר.. אז הלכתי אליו.. עוד לפני הטיפולים..
לפני שאהפוך לילדה או יותר נכון אישה קירחת ומחוסרת ניצוץ בעיניים.. פחדתי שאז הוא יגעל ויעזוב
אותי.. ונתתי לו את כולי.. זה היה הלילה המאושר בחיי.. לא חשבתי על דבר מלבדו וההרגשה הנעימה
שהוא נתן לי לחוש רק חיזקה אותי.. הכל היה כל כך נקי וטבעי בלי שום גורם חיצוני שהתערב... וזו
הייתה הטעות..

כשהתחלנו את הטיפולים הכל היה בסדר.. ותוך כדי הטיפולים עברתי בדיקות.. באחת הבדיקות עלה
משהו לא תקין ושלחו אותי לעוד סדרת בדיקות בה גילו שבנוסף לגידול הסרטני בראש נדבקתי באיידס
העולם כולו נפל לי על הכתפיים.. ועכשיו הפחד היה כפול פחד לאבד את חיי.. ופחד בשביל אבישי
שהיה הראשון שלי שגם הוא יאבד את חייו.. אחרי סדרת בדיקות שערכו גם לאבישי התגלה שהוא רק
נשאי של המחלה והוא אינו חולה.. אבן ירדה מליבי.. אבישי יחייה.. בלעדיי אבל הוא יחייה..

הפסקתי את הטיפולים.. ועכשיו אני רק מאושפזת וסופרת במוניטור את הציפצופים הקטנים שמראים
סימן חיים של הילדה ששוכבת במיטה על ידי.. ואבישי לא זז ממיטתי אפילו לא לרגע.. אבישי שלי
הפך להיות מוזנח..אחד שכבר לא אכפת לו מכלום.. אני מרימה את ראשו מחייכת אליו והוא מחזיר
חיוך.. אומרת לו שאני אוהבת אותו בפעם האחרונה..

נשכבתי לאחור סופרת שוב את הציפצופים.. מרגישה את אבישי מחבק אותי והדמעות שלו מרטיבות את
לחיי.. ובקול שנותר לו אחרי ימים ששתק הוא לוחש לי באוזן

-אני אוהב אותך-

אני לוקחת נשימה אחרונה שנשמעת כמו אנחה של רגיעה ושומעת צפצוף רצוף ואחיד.. מול עיניי
עוברות תמונות שמתערבבות והופכות לתמונה קטנה של מכשיר קטן שעליו קו אחד שמראה דפיקות
לב.. ולפתע ק-ו ישר ואני כבר לא מרגישה כלום

________________________________-^-___- ^ -__- ^ -___- ^ -__- ^ -__- ^ -__

אינני מסוגלת לדבר אבל אני עוד שומעת.. אין בי פחד, עצב או שמחה אבל אני שומעת צרחות מישהו
קורא בשמי.. זה אבישי.. ואני אינני יכולה לענות, אור גדול מושך אותי אליו והקול של אבישי רק
מתרחק ונעלם.. ואני מגיעה למקום שקט ובו מסך ואני רואה את הכל אני רואה אותי שוכבת על מיטה
על ידי אבישי צועק ובוכה ואני מנסה לקרוא לו בכל כוחי אך הקול אינו יוצא ואבישי אינו שומע.. הוא
פותח את המגירה שעל יד מיטתי מוציא את מחזיק המפתחות בעל הסכין פותח אותו מניח על ורידיו..
המסך נכבה ואני רק שומעת צעקה.. ופתאום שקט הכל לבן ושקט ואני לבד.. ועכשיו אני חושבת עליו..
כבר אינני פוחדת.. אני רק רוצה לדעת לשלומו של אבישי וכשאדע שהוא בטוח אלך לישון לעד..

--------------------------------

אוהבתת..
-ליאורי-