" למה אני לא רזה? למה ה' עשית אותי ככה? אם הייתי רזה היה לי עכשיו חבר שיכולתי לברוח אליו, לברוח איתו.. העיקר לא להישאר עם ההורים האלה ".
תמיד הייתי צועקת את זה שהייתי נכנסת לחדר וטורקת את הדלת בחוזקה, אחרי כול מריבה עם ההורים.
הייתי נערה מלאה, שכמו רוב הבנות שלא אוהבות את עצמן תמיד אומרות כול יום מחדש : " מחר אני אתחיל דיאטה ".
אבל אף פעם לא הצלחתי באמת להחזיק את עצמי מפני האוכל, הייתי אוכלת בכמויות.. כמה שאני רוצה, מה שאני רוצה והייתי מאושרת עם האוכל אך לא הייתי מאושרת שהייתי עומדת מול המראה.
" שמנה " , " בלון " , " מכוערת " ועוד שלל הקנטות תמיד רדפו אותי בייסודי בחטיבה ובתיכון.
תמיד רציתי לחוות את ההרגשה של להיות רזה, לאהוב את עצמי , ללבוש ביקני אך לשם שינוי לאהוב את הגוף שלובש אותו , ג'ינסים במידה קטנה חשבתי שהרזון הוא האמצעי להגיע לכול המטרות הללו.
אז פתאום, אין לי מושג מתי ולמה, פשוט זה הגיע בלי כול תיכנון מוקדם התחלתי לאכול 2 ארוחות ביום.
ממש מעט, עם הרבה ספורט.
וזה היה כמה חודשיים, לא האמנתי שאני מצליחה לשלוט בעצמי, בדחף לאוכל שפתאום היה לי שליטה על הכול.
הבנתי שקיבלתי מתנה מהשמיים, שסוף סוף ה' שמע את תפילותיי .. או שבעצם ככה היה נדמה לי.
התחלתי ללכת למכון , לעשות הליכה בכול אפשרות לאכול פחות, לפעמיים רק ירקות.
פתאום כולם הרעיפו עליי שלל מחמאות : " איך רזית " , " איזה יפה את " , " את אוכלת ? " ..
רק דיברו עליי, החמיאו לי , רצו להיות כמוני, שאלו מה אני עשיתי , המציאו עלי בבית הספר שמועות על הדרך שבה עשיתי את זה, ועשו אותי חולה בכל כך הרבה מחלות שאני לא הייתי צריכה להיות פה כרגע אם הם היו צודקים.
פתאום הבנתי שאני רזה.. כמו שרציתי כול החיים שלי, שאני לובשת מידה 25-26 ואפילו 24 כמו שבחיים לא דמיינתי, שאני אוכלת לים ומרגישה הכי טוב שבעולם אבל אני גם כול היום חושבת על האוכל, סופרת קלוריות, מספרים עפים לי כול היום בראש אני מפחדת להשמין, יש לי סחרחורות, קר לי יותר מכול האנשים הרגילים, המצבי רוח שלי משתנים במהירות.. הרסתי לי כל כך הרבה.
האושר שרציתי לעצמי, הוא בעצם סבל?!
אני נמצאת כרגע במלחמה עם עצמי, יש לי שני אנשים בגוף.
מצד אחד אני חייבת להשמין, ככה אומרת הדיאטנית שלי.. כי אם אני אשאר ככה אני לא אוכל להביא ילדים כי גרמתי לאיבוד המחזור שלי,
ואין דבר שאני לא רוצה יותר מילדים.
אך תמיד שמלאך בא ומזכיר לי למה אני צריכה להשמין בא השטן ומזכיר לו שאני לא רוצה להיות שמנה, שאני לא רוצה להיות מכוערת שוב ..
אני רזה, ואהבתי את הגוף שלי אך עכשיו אני מרגישה כאילו אני משמינה.
כאילו אני חייבת להרזות עוד!
ההורים שלי סובלים ממה שעשיתי, אם אמא שלי בוכה ובדיכאון כי היא מפחדת שיקרה לי משהו, אם כול היום שואלים אותי מה אכלתי.. ואבא שלי שאני שונאת שהולך בסופר וכול אדם שני שהוא מכיר הוא אומר לו שאני לא אוכלת.
בסך הכול רציתי להיות רזה, להיות מאושרת ..
שכול הבנים ירצו להיות איתי, ויתחילו איתי ועכשיו זה קורה בבית הספר, ברחוב אבל לא אכפת לי מאף אחד ..
כי אני עדין לא מסוגלת לאהוב את עצמי ב- 100% אז איך אני מסוגלת לאהוב מישהו אחר ?
אני פעם בוכה, ופעם צוחקת ..
איני יכולה לשלוט בזה, איני רוצה לצאת מזה לפעמיים.
אני רוצה להיות רזה ..
אך אני רוצה להיות מאושרת ..
בימים האחרונים אני מרגישה דחף לאכול, אך אני בולמת את עצמי.
אני מרגישה כאילו אני משמינה.
איני עושה יותר ספורט כי הדיאטנית לא מרשה, אך אני עומדת מול המראה ומשהו צועק ממני לראות כמה אני משמינה אם זה ביידים , בבטן ..
והתמונות ?
עשיתי תמונת פספורט לא מזמן נבהלתי עד כמה לבנה יצאתי, כאילו יצאתי מארון קבורה תמיד אני משכנעת את עצמי שאני מסתכלת עליה שזה בטח הפלאש כי שאני עומדת במראה בבית אני לא נראת ככה!
אין לי מושג מה לעשות,
לפעמיים אני רוצה ללכת לאמא לדבר איתה, אך אני לא רוצה כי אני יודעת שהיא מיד תבכה היא לא יכולה להתמודד.
ועם אבא אין מצב.
וחבר?
כול מי שרוצה אותי בתקופה האחרונה, אני פשוט לא מרגישה אליו כלום אז אני לא רוצה להיות איתו, אני מרגישה כאילו אני צריכה מישהו להישען עליו,
להיות תלויה בו ושהוא יהיה איתי.
אין לי לאן לברוח, אין לי איך להתמודד.
לא האמנתי שמה שהתחיל יכול להסתיים ככה.
אני רוצה לברוח למקום עם מישהו שאני אוהב, להיות באי בודד איתו ולשכוח מהכול..
מכול האנשים שמרכלים, שמקנאים שרוצים להרוס ..
- שבת שלום -
😊





