האמת בעיניי המתבונן
חשבתם פעם מה מסתתר מאחורי החזויות הגלויות של האנשים עליהם אתם חולפים ברחוב ככה סתם?
הרי כולנו הולכים מדיי יום ברחוב, ומדיי יום אנחנו עוברים על פני אנשים מוכרים ולא מוכרים ויכולנו לבנות להם סיפור חיים שלם שהיינו שמחים אם הוא היה נכון ואולי גם הם.
האם תהיתם מה חשבה לעצמה האם שמלווה את בנה לבית הספר
אפילו שהוא כבר בחטיבת הביניים, זו שפגשתם כל בוקר?
האם דמיינתם למה מבטו של הנער שיוצא לסיבוב עם הכלבה שלו כל כך עצוב?
הרי הוא רק יצא לסיבוב עם הכלבה, ואין בזה שום דבר חשוד. לא בעיני המסתכל לפחות.
יצא לכם לחשוב למה הזקן שאתם רואים מדיי יום נראה כל כך אבוד בחיים האלו?
לא רציתם להכיר במחשבה שאולי הוא אחד מהאנשים שחושבים שאין להם מקום בחברה של היום
אך תמיד ידעתם שמחשבה הזאת שם ולא משנה איזה סיפור חיים ניסיתם לבנות לו-
המחשבה הזאת תמיד המסקנה מהסיפור שלו.
חשבתם למה אתם רואים את אותה האישה הולכת וחוזרת כל יום לעבודה וממנה ברגל?
הכי פשוט היה פשוט לבחור במחסור במכונית אבל לא, אתם ניסיתם להתבונן ולא רק להסתכל
ולחשוב שאולי יש לה טראומה אחרי שניצלה מתאונת דרכים.
ומדוע הקופאית במכולת של השכונה תמיד חייכנית, גם אם זה ב-7 בבוקר?
היא נתנה לכם את התחושה שיש אנשים ששלמים עם החיים שלהם, ופשוט מאושרים מהם.
ומה עובר על השכנה מהבית ממול שתמיד מתנדבת לפתח את השיחה ולספר על כל מה שעבר עלייה ביום או בחיים בכלל? היא סתם חושבת שיש לכם זמן אליה, ככה אתם אומרים לעצמכם.
ומה עם השכנים שמכירים אתכם מגיל 6,
אלו שהייתם באים אליהם בתירוץ של חטיף כדי להיות נאהבים על כמה שיותר אנשים?
הייתם רוצים לחזור אליהם בתירוץ של חטיף רק כדי לתת להם תחושה הדדית של חיבה כמו שהם העניקו לכם.
ומה עם סבתא שתמיד נראתה לכם אישה גדולה, שסבא אוהב מאוד ומעריך מאוד?
עכשיו כשאתם מבינים כמה מגיע לה וכמה יש לה בא לכם לחזור לילדות, לחזור לתמימות.
ועליכם? חשבתם כבר? על מה שיש לכם, על מה שאין לכם, על מה שהייתם רוצים שיהיה לכם? ומה הייתם רוצים לתקן? אם הייתה לכם האפשרות איזה סיפור חיים הייתם מלבישים על עצמכם? מושלם ומעורר כבוד או מסכן ומעורר רחמים?
עכשיו תחזרו למציאות,
ולאמת האמיתית שנמצאת בעיניי המתבונן אל הנפש,
ולא בעיניי המסתכל בחזות בה אתם נתקלים מדיי יום:
האם שמלווה את בנה, שכבר בכיתה ח', אז היא פשוט רוצה להרגיש קרובה לילד שלה שכמעט איבדה אותו בלידתו, שכמעט וחמק לה מבין הידיים אחרי שהיא התאמצה כל כך להגן עליו במשך 9 חודשים.
הנער שיוצא לסיבוב עם הכלבה שלו, עושה זאת פעמיים או שלוש אפילו ביום רק כדי לברוח מהבית,
הוא מנסה לברוח מהמציאות שמחכה לו שם, ולראות את האנשים שהולכים ברחוב, לבנות להם סיפור חיים,
סיפור שהוא היה רוצה לעצמו, או סיפור ישגרום לו להרגיש טוב עם מה שיש לו.
הזקן שאתם רואים כל יום, בשעה לא מוגדרת, הוא אבוד באמת. אבל לא בגלל מה שאתם חושבים או מדמיינים,
האלצהיימר גרם לו ללכת לאיבוד בתוך עצמו, ואין לכם מושג איזה משפחה גדולה יש לו שעכשיו הוא לא מזהה.
האישה הזאת שהולכת ברגל, היא פשוט הולכת ברגל, היא לא עברה שום תאונת דרכים,
בעלה נוסע עם האוטו לעבודה מוקדם והיא נותרת לבדה עם המחשבות בעודה הולכת לצלול ליום ארוך של עבודה.
והקופאית בבוקר, אתם לא רוצים לדעת את הסיפור חיים האמיתי שלה, זה נראה לכם כל כך הזוי לשבור את האשליה שיש אושר לכמה אנשים, אבל אתם יודעים שהחיוך הזה בא ממקום שלא תבינו כי מי יכולה לחייך כשבבית יש לה ילד צמח שממנו היא מסרבת להיפרד ומעדיפה שהוא יחיה בהשפלה אבל העיקר שיחיה.
השכנה בבית ממול, אף פעם לא השקעתם בה מחשבה, אז זהו, שגם היא לא השקיעה בעצמה מחשבה,
היא מדברת כדי להפסיק לחשוב. היא ממשיכה לדבר, כדי לא לבכות ולהבין את כל מה שחסר לה, את כל מה שסבלה.
והשכנים בבית הצמוד שהביאו לכם חטיף או כל שוחד אחר כדי לזכות בכם,
כל כך הייתם רוצים להיות ילדים שוב ולרוץ לזרועותיהם ולהחזיר להם חיבה כי כעת כשילדיהם גדלו עזבו את הבית, כואב לכם לראות את תחושת הבדידות שאופפת אותם.
אתם מסרבים לחזור ולחשוב על סבתא, כל אחד יבחין שיש לה לב כל כך גדול ומגיע לה כל כך יותר,
ואתם לא מבחינים שמספיק ואתם תביעו את זה בפנייה וזה כבר יהיה צעד משמעותי לכל שהיא תקבל את מה שבאמת מגיע לה ואת ההערכה שלה היא זוכה מתשעת ילדיה וכל נכדיה.
אתם לא יודעים מה עדיף- אם החיים שלכם שהם ממוצעים או חיים מושלמים שלא תצטרכו להתעסק בסוגיות משניות כאלו או חיים כאלו שתוכלו לרחם על עצמכם בלי לחוש רגשות אשמה.
אז כשאתם בונים לאנשים שאתם רואים מדיי יום סיפורי חיים קורעי לב או סיפורי חיים מעוררים קנאה,
תתבוננו עמוק ואל תסכלו בחזות הגלויה לעיניכם,
כי האמת היא בעיני המתבונן.





