הוא היה איש טוב. אחד שכולם אהבו. עזר במזנות לצעירים ממנו. בני 70 או 80.
הוא היה כבר בן 90 ועדיין חייך ועמד על הרגליים כמו בן 40.
ההורים שלי ואני היינו המשפחה היחידה שנשארה לו. וגם זו לא הייתה המשפחה המיידית.
הוא היה בן דוד שני של סבתא שלי או משהו כזה...
לא אהבתי אותו, הוא היה בלי הרבה שיניים ושרק שריקה מוזרה עם השיניים שנשארו.
הוא אכל גם אוכל של זקנים... דג מלוח ודייסות למיניהן.
הדבר היחיד שאהבתי כשבא ללון אצלנו הייתה השקית הורודה שהיה מביא לי. תמיד הייתה מלאה ממתקים.
תמיד חבש כובע אפור והתהלך עם מקל הליכה חום שעשה רעש מציק.
אהבתי להחביא לו את המקל, אני מודה. הייתי שובבה.
מה גם שהוא היה נוחר בצורה מפחידה! הייתי רגילה לנחירות של אבא... אבל לו היו נחירות חדשות, אחרות, ממש מפחידות.
"וואי יש לי פיפי! תעשי את זה מהר!" ענת אמרה בציחקוק כשהתגנבנו לחדר של ההורים שלי איפה שדוד שמואל - (כך קראנו לו כי בכל זאת היה איזשהו קרוב משפחה) ישן אצלנו כשהיה מתארח.
ההורים שלי ודוד שמואל ישבו למטה לאכול ואני והיא חיפשנו ריגושים של ילדות קטנות.
סיימנו לצבוע לו את הפיג'ימה בצבע גואש שחור שהיה לי בחדר והחבאנו לו את המקל מתחת למיטה.
פנינו לצאת מהחדר מצחקקות "חכי" אמרה ענת. היא לעסה מהר את המסטיק והוציאה אותו
"מה את עושה?" שאלתי אותה מחייכת בציפייה והיא הוציאה את המסטיק והדביקה לו בתוך הכובע האפור שתמיד חבש.
צחקתי והוצאתי גם את המסטיק שלי.
"עכשיו זה מושלם" היא אמרה הופכת את הכובע בחזרה שיעמוד על שוליו. הסכמנו שתינו שעשינו את העבודה כמו שצריך ויצאנו מהחדר.
"אני עם שתינה במכנסיים!" צחקתי כשנכנסנו לחדר שלי וסגרנו אחרינו את הדלת. "איזה התעללות!" השלימה ענת ולא הפסקנו לצחוק.
בהלוויה לאחר ארבע שנים, עדיין הייתי ילדה קטנה.
בכיתי, למרות שלא אהבתי אותו, בכיתי. אולי כי כל האחרים גם בכו.
"הוא כל כך רצה להגיע לגיל 100" אמרה אמא. והוא היה גם די קרוב חשבתי לעצמי... אם רק היה מתאפק עוד קצת...
הרבה היו בהלוויה, למרות שלא הייתה לו משפחה. הרבה אהבו אותו.
מתכוננת להיסטוריה. מסתכלת בשעון ומסתכלת על התאריך - עוד שמונה ימים הבגרות.
כל היום רק לומדת. חייבת להורים שלי בשביל לא לאכזב אותם אבל הראש כבר נודד למקומות אחרים ואני לוקחת הפסקה.
מטיילת בבית הריק ומחטטת במוקומות חשוכים.
בין החיטוטים נתקלתי בערימת תמונות.
כל תמונה מצחיקה מהתמונה הקודמת.
ובין התמונות יש תמונה של ענת ושלי אצלי בגינה. עומדות מתחת למטרייה סגולה מחייכות ומחבקות אחת את השנייה. הבטתי בגב תמונה. מרץ 98. כשענת הייתה בת 6 ואני 7. חייכתי והנחתי את התמונה בצד.
ובתמונה הבאה. אני. רק אני. עוד כשדוד שמואל היה בחיים. חובשת כובע אפור ונשענת על מקל הליכה חום. הופכת את התמונה ועל גבה התאריך בשחור, יוני 96. כשהייתי בת 5. חייכתי שוב.
הנחתי את התמונה לצד התמונה של ענת ושלי והתחלתי לצחוק.
הימים בהם הייתי שובבה... ילדה קטנה חסרת תקנה.
הזמן נעצר ונזכרתי ביום שבו צבענו לדוד שמואל את הפיג'מה שהכי אהב והדבקנו מסטיק בתוך הכובע, זה שאני חובשת, הכובע האפור.
אני וענת כבר לא בקשר ודוד שמואל כבר לא חי.
והתחלתי לבכות... לא כי כולם בכו...
בכיתי כי ברחה לי הילדות.
חחחחח סתם משו שקרה לי היום (: אחד המעפנים (:
סיפור חדש בקרוב הרחוק (:
אווווווווווווווווווווהבת
תמרי שלי,
הילדות לא ברחה לך לשום מקום.
היא נמצאת בזכרונות, בתמונות במחסן האפרורי ומלא הטחב.
הזכרונות אולי העלו מעט עובש, אבל עכשיו ניגבת את
העובש מעליהם והילדות חוזרת אלייך.
טיפין-טיפין, קצת קצת.
ואת הקשר עם ענת תמיד אפשר להחיות.
אני אוהב אותך.
אל תשכחי- אם את צריכה משהו, אפילו הקטן ביותר, אני כ א ן.
תמר צימררת אותיי
רואים שזה בא מהלב
אבל כמו שאושרי כתב
הילדות שלך ותמיד תהיה איתך
יש דברים שאפשר להחזיר ויש שלא
את הדוד לצערי לא😢 העולם אכזר
אבל את החברה אפשר
תדברי איתה ואל תוותרי על החברות הזאת
את כותבת מקסים ובאמת ריגשת אותי
אם את צריכה משהו אני פה תמיד
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
לא הכרתי את הצד הזה בך..
זה כל כך מדהים אהבתי מאוד ..
מרגש +
אוייייייייייייי מקסיםםם!!
כל פעם אני מופתעת מחדש מהצורה שבה את מבטאת את הכול
פשוט מקסים והעברת לי צמרמורת...
בדיוק מחשבות שעוברות אצלי בזמן האחרון
איך הזמן טס עוד לפני שאנחנו נהנים מהילדות כבר מתבגרים
וצריכים לחשוב בגדול...
אהבתי נוראאא ומתחברת ברמות...
וכמו מי שמעליי רשם הילדות לא בורחת לך כי זיכרונות ותמונות ישנות
אי אפשר להעלים או לשכוח ..תמיד אפשר לקחת פסק זמן
מהיום לשבת על איזה פוף..עם חבילת תמונות ולהיזכר..זה תמיד טוב :]
והקשר שלך עם החברה תמיד אפשר לחדש ולשפר
כי עם הייתם חברות טובות איןן ספק שתוכלו לחזור להיות כמו פעם.
אז תתני חיוך..ואל תיקחי הכול קשה..
כי את עדיין צעירה...אז תהני מהזמן שלך..
אוהבתךך מלאאאאאאאאאא
וכאן בשבילךך..
מור'צי 😊
וואו... הכתיבה שלך פשוט מושלמת
QUOTE (נאפי @ 06/06/2007) תמר צימררת אותיי
רואים שזה בא מהלב
אבל כמו שאושרי כתב
הילדות שלך ותמיד תהיה איתך
יש דברים שאפשר להחזיר ויש שלא
את הדוד לצערי לא😢 העולם אכזר
אבל את החברה אפשר
תדברי איתה ואל תוותרי על החברות הזאת
את כותבת מקסים ובאמת ריגשת אותי
אם את צריכה משהו אני פה תמיד
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
מואאאהה
עצוובב =[
ולא ברחה לך הילדות, פשוט התבגרת, לכולם זה קורה :]
אויש זה כל כך יפה !
את כותבת בצורה מדהיממממממה =)
ואיי אני מתה על הכתיבה שלך !
עצובבב ..
וכתבת את זה כלכך יפפה ..
את רושמת מדהים .
מדהים
מתה על הכתיבה שלך (:
