כעבור 4 חודשים ~
חרטות.. להבין שאולי התנהגת באמת לא בסדר..
הרצון לתקן, אפילו שאתה מרגיש שכבר מאוחר מידי..
לדעת שטעית, אבל להתקשות להודות בטעות ולעכלה..
לסמוך על עצמך שעשית בחירה נכונה, אבל לקלוט שבחרת במשהו מוטעה ושגוי..
זה מזכיר לי את הפעם ההיא שרבתי עם אחד מבני הדודים שלי סתם על מקום ישיבה בארוחת חג,
ומאז אנחנו לא מדברים..
שכתוצאה ממריבה פשוטה של ילדים, בחרנו ללכת בשבילים שונים שלעולם לא יתאחדו..
או שזה גורם לי להיזכר ברגעים מבוזבזים מהילדות שלי, שיכולתי לנצל בבילוי עם אבי ז"ל..
אפילו סתם בישיבה בסלון בצפייה בטלוויזיה, או בישיבה מול הים.. כמו שהוא כל כך אהב..
או שיש את המצבים האלו שאתה בוחר לעשות דברים שאתה בטוח שבסופו של דבר יפגעו בך בסוף,
אבל עדיין לא מרפה מהם..יודע שאתה במיטה חולה,
אבל אין בך את הכוחות לקום ממנה..
היום יצא לי לחשוב דיי הרבה על הדברים האלה,
הדברים שכל כך מפריעים לך במהלך היום ולא נותנים מנוח..
אבל איכשהו תמיד תמצא איזו דלת סודית ותחליט להיכנס אליה,
העיקר כדי לברוח מהעולם הזה ומהצרות שכרוכות בו..
"אמא.."
"מה מתוקה?"
"עברתי את המיונים בצבא והתקבלתי" חייכתי בהרגשות.
"את רצינית?"
"כן..אני הכי מאושרת בעולם" שיתפתי את אמא בבשורה המשמחת.
"עכשיו הולך להיות קשה.." אמרה לי.
"ידוע..אבל כמו שאת תמיד אומרת..'קשה יש רק בלחם'..אה!?" השבתי, וצחקנו יחד.
נכנסתי לחדר, מהדקת את המצעים למיטה בצורה מושלמת, ומקפלת את השמיכה..
למחשב לא היה לי כוח, כיביתי את מסך המחשב והתיישבתי על המיטה.
בחוץ כבר דיי החשיך, שנאתי שזה קורה..
חושך תמיד הרתיע אותי וגרם לכל המחשבות לצאת החוצה,
וגרם לי להרגיש כאילו אין לי שליטה על החיים שלי..
קמתי להדליק את האור בחדר, ופתחתי את מחברת השירים שלי..
המחברת שהתחלתי לכתוב מאז שאני ועידן סיימנו את הקשר שלנו..
אילו רק היה יודע כמה שירים כתבתי בשבילו ועליו, אני לא חושבת שהיה מאמין..
לקחתי את העט האדומה מהספרייה, ושכבתי על המיטה בחדר..
כתבתי את תאריך היום בצד ימין של הדף, והאצבעות החלו לכתוב מעצמן..
"זה אולי נדמה ששכחתי ככל שהזמן עובר,
שהפנמתי שלא תשוב עוד חזרה..
זה אולי נדמה שהכל כעת רגוע יותר, שאהבות חדשות מחכות להן בפינה,
שאני ממשיכה הלאה ולא נותנת לעוד גבר לגרום לי לאבד את התקווה..
זה אולי נדמה שהלב כבר לא שבור, אלא רק חצוי מעט ..
זה אולי נדמה שהדמעות כבר התייבשו, ואין עוד זכר לכאב..
אבל זה רק נדמה .. כי אולי , זה לא ככה באמת.."
סגרתי את המחברת, והנחתי אותה בתוך קופסת הנעליים מתחת למיטה..
הדמעות נפלו ללא היסוס, וכאב לי שעדיין לא שכחתי ממנו..
"רוצה שנעשה משהו היום?" שאל אותי סהר בטלפון..
"לא מתחשק לי, אני תיכף הולכת לישון" עניתי..
"חבל..את בטוחה? אפשר לראות אצלי סרט אם תרצי..
אני אוציא לנו משהו מספריית הוידיאו" הציע מהר.
"לא, עזוב.. באמת שלא מתחשק לי.."
"אני אעזוב.. רק תעני לי על דבר אחד" אמר.
"מה סהר?"
"הכל בסדר אצלך?" שאל בדאגה..
"כמה שיכול להיות" נאנחתי.
"עידן..אה?"
"בטח הוא חוגג עכשיו, בזמן שאני מבזבזת עליו דמעות"
"אז תצאי לחגוג גם את"
"זה לא כזה פשוט"
"זה יהיה פשוט אם תפסיקי לעשות את זה כל כך קשה"
"אבל אני אוהבת אותו סהר!"
"אבל לאהבה אין תנאים"
"מה זאת אומרת?"
"האהבה אינה אהבה , אם היא משתנית במקום שהיא מוצאת שינוי,
כאשר החיים נעשים קשים יותר, כאשר דברים משתנים ,
אהבה אמיתית נשארת בעינה.."
"מאיפה הציטוט? שייקספיר?" ניחשתי מהר.
"כן.."
שתקתי, לקחתי לעצמי קצת זמן לחשוב על זה..
הרי נכון שאם היה מדובר באהבה אמיתית,היא הייתה מנצחת הכל..
כל משבר,בכל סביבה,בכל תנאי ובכל קושי..
אבל האם באמת קיימת אהבה אמיתית? האם היא לא קיימת רק באגדות?,
באותן האגדות שבהן הנסיך והנסיכה תמיד חיים ביחד עד עצם היום הזה?..
"אין לך מה להגיד?"
"לא.." עניתי בלחש..
"רק תחשבי על זה, ותביני שאני צודק" אמר, וניתקנו את השיחה..
הנחתי את הטלפון במקום, וכיביתי את האור בחדר..
נכנסתי לתוך המיטה, התכרבלתי בין השמיכות והבטתי בכוכבים מבעד לחלון..
כיף להם שם למעלה, רחוקים מהכל..
ומתי שקצת קשה להם ? הרי הם תמיד יכולים ליפול ..
מצטערת אם יצא קצר , לקח לי המון זמן לרשום את זה..
ואני חייבת לציין שגם היה לי נורא קשה..
מסתבר שלא קל כל כך להכניס פרטים מהחיים שלך לתוך סיפור ..
אוהבת , שיהיה שבוע הכי נפלא שבעולם !
ומגיע לי מזל"ט.. באמת קודמתי בצבא (: ..




