הביטי ילדה, לעולם מעבר. מכירה אותו?
"זה שם רחוק?" היא הביטה בי בתמימות תוהה מה היא עושה פה.
"לא לא, זה עוד כאן. חלק מהחיים שלך. זו לא אשליה, אלא רק השכן שמעבר לגדר. כן יבוא יום וגם את תהיי כמותו כנראה, די זקנה" השבתי כדי להבהיר לה את המציאות, גם אם אין ורודה כל כך.
"אבל מה זה, אין לו ג'ינס, והמכנס שלו, כל כך מלוכלך"
"ככה זה כשאנשים עובדים, ולא במשרד פאר ממוזג במרכז העיר, עם 2 מזכירות צמודות"
"אז בטח יש לו הרבה כסף אם הוא עובד כל כך קשה" היא אמרה ולא האמנתי, היא באמת כלואה בבועה.
"לא. הוא עובד קשה כי אין לו ברירה אחרת. אין מי שיפרנס אותו. הוא זה שמביא את המשכורת לביתו"
"אהה ומה לילדים שלו אין מחשב? הם בטח מאוד עצובים"
"לא כולם חייבים מחשב. תראי את הילדים משחקים בחוץ, תראי כמה הם מאושרים"
"מה הם עושים שם? למה הם רצים?" זיק של קנאה הופיע בעיניה הגדולות והתמימות.
"זה תופסת. משחק נחמד, היו ימים שהייתי ילדה והייתי משחקת תופסת"
"היו משחקים בדבר הזה פעם בכלל?"
"כן והיינו נהנים לשחק בזה"
"באמת? מוזר. ראיתי גם איש הולך ומחפש כסף" היא המשיכה וניסתה להבין.
"מחפש כסף? על הרצפה?"
"לא. הוא הסתובב עם כוס ושאל אנשים אם הם יכולים להביא לו"
"זה קבצן"
"ולמה הוא עושה את זה. אבא שלו לא יכול להביא לו כסף?"
"לא לכולם יש כל כך הרבה כסף"
"ואם יום אחד לא ישאר לי יותר כסף אני גם אסתובב ככה ברחוב?"
"זה לא יקרה ילדתי, מבטיחה"
"ואם בכל זאת. גם אני אהיה יום אחד כמו האיש הזקן שכל מכנסיו מלוכלכים וקרועים, שכל היום עובד לפרנסתו ובערב חוזר לביתו הקטן. שילדיו כולם חיים בתוך חדר קטן ומשחקים תופסת"
"אני אשמור עליך שזה לא יקרה" אמרתי בהיסוס.
"אבל, אולי כדאי שזה יקרה. הביטי בהם, הם כל כך מאושרים" החיוך שלה, הקסים אותי. היה לה רצון להבין הכל, לקלוט הכל כל כך מהר.
"על מה את מדברת?" אמרתי מבולבלת. רציתי לנפץ את הבועה, אך יכול להיות שעשיתי זאת חזק מדי?
"הם גרים בחדר קטן ועם זאת כל כך מאושרים, משחקים עם חברים ולא סגורים בעצמם"
"עכשיו את מבינה למה הבאתי אותך לכאן?" הבטתי בה וראיתי את הניצוץ בעיניה.
"כן, תודה. הבנתי את העיקר בחיים. החיוך, התחושה, החברים, המשפחה.. הם מה שחשוב באמת" היא הנהנה בראשה הקטן. יכולתי כעת רק לקוות שהיא באמת הפנימה את דבריי.
"את באמת מבינה את כל זה?" שאלתי בתמימות שלא אפיינה אותי. הילדה המקסימה והקטנה הדביקה אותי בתמימות שלה. היא גרמה לי להבין ביחד איתה מחדש המון דברים שלא הבנתי קודם.
"כן. לא גודל הבית, אלא גודל הלב. לא מספר החדרים אלא מספר החיוכים שאתה מחייך בכל יום"
נשקתי על מצחה ונעלמתי משם, היא כבר תבין את שעליה לעשות..





