היא נתנה את הלב. ביקשה שתשמור, שלא תשבור.
היא נתנה נשיקה אמרה שתזכור, שתחזור.
היא חיכתה. אתה יודע שהיא חיכתה.
היא בכתה, כל לילה בכתה.
היא רק רצתה...היא רצתה אותך.
היא לא הכניסה אפאחד לליבה.
היא חשבה, היא חשבה שתבוא.
היא האמינה שאתה עוד פה.
שמשהו ממך עדיין אצלה.
שאת שייך עוד רק לה.
היא שמעה, שמעה שבאת.
היא חששה מהפגישה
אבל הייתה שמחה.
היא חשבה, שלא תיתן לך ללכת שוב.
היא רצתה רק להביא לך חיבוק!
היא ראתה, ראתה אותך
היא רצה, רצה לנשק אותך.
אתה, אתה עמדת מופתע.
לא הבנת אז, מה היא רוצה.
שאלת אותה אם היא שמעה.
היא לא הבינה, אמרה רק "מה?"
אמרת לה, אמרת לה שאתה מזמן כבר לא איתה
הסברת לה, שביקשת שיגידו לה.
שלך כבר יש משפחה!
היא לא הגיבה, היא רק שתקה.
היא הרגישה איך ליבה נמס בתוך גופה.
אתה, שמעתה צעקה. זאת הייתה אישתך שקראה לך.
אתה הסתובבת בלי לומר מילה.
והיא, היא נשארה, ישבה.
כבר לא בוכה.
כבר לא מפחדת כפי שפחדה.
היא הבינה שהיא נשארה לבדה.
ואולי גם היא הייתה מקימה משפחה..
אם היא לא הייתה מתמסרת לאותה הבטחה.
היא, היא נשארה המומה.
היא כבר לא תאמין לאף מילה.
היא אמרה שהיא השתנתה.
שהיא כבר לא אותה ילדה קטנה.
אין בה תמימות.
אין אהבה.
היא לא התגברה על אותה הבטחה
היא המשיכה, המשיכה לבדה.
עד אותו יום, שמותה בא לקחת אותה!





