היי כולם, עשיתי היום קצת סדר במגירה ומצאתי משהו שכתבתי במלחמה בקיץ .. :
לילה. מלחמה בצפון.
עברנו לגור כאן עד שהמלחמה תסתיים, או לפחות עד שייגמרו הטילים על הצפון... המצב ממש מגעיל ולמרות שאנחנו כ"כ רחוקים פיסית, עדיין מרגישים חרא. פשוט ככה. So close no matter how far.
יצא לי לדבר עם כמה אנשים מאצלנו ואני בטוחה שהרבה יותר קשה להם. בכל זאת הם ממש תוך המציאות הזאת. אני רק צופה מהצד. "מהבורחים" מה שנקרא. ואפשר מידי פעם להיכנס לבועה ולשכוח מהכל לכמה דקות או שעות. ואז חוזרים חזרה ופותחים ערוץ 10 או 22 ושוב הלב דופק קצת מהר מידי, גם בשביל אלו שעדיין בתוך הבועה.
חוץ מזה, געגועים אין סופיים הביתה ובעיקר לשיגרה ולשקט. גם אליו. המון געגועים. יש בי איזה קרש שעומד בגרון ומתחתיו ים של דמעות. אתמול הוא לא רצה שנדבר והיום הוא גם לא נתן סימני חיים ... נראה כאילו לא אכפת לו ממני בכלל. כל זמן שעובר הים מתחת לקרש שלי גדל וגדל ואני מניחה שמתישהו הוא יישבר, הקרש. המצב גם ככה חרא ואין לי כוח לבכות בגללו. אני ממש אוהבת אותו והוא נורא חסר לי ... כנראה שאני לא חסרה לו באותה מידה או בכלל, כי אחרת הוא היה מתקשר או לפחות שולח הודעה. גם 'לילה טוב' היה מספיק לי... סתם משהו שיחמם לי קצת את הלב או אולי אפילו ישלים פיסה קטנטנה מהחור הענקי שהוא השאיר אצלי באותו יום רביעי כשהוא נסע. זה אולי נשמע מוזר כי אני מכירה אותו כ"כ קצת זמן ... אבל בכל זאת.. אני לא יכולה להסביר וככה זה.
הייתי מתקשרת או שולחת הודעה בעצמי, אבל יש עיקרון מסוים שאומר לי לא, ומחזיק אותי ממש חזק מהפלאפון. אני כנראה בכל זאת צריכה איזשהו סימן מצידו שיראה לי שאני באמת חשובה לו. ושגם הוא מתגעגע אליי כמו שאני אליו. והחלטתי, שאם הוא לא מתקשר/שולח הודעה מחר, אולי אפילו מחרתיים.. אני פשוט אנסה לשכוח ממנו. מניסיון של הרבה פעמים זה קשה ולפעמים בלתי אפשרי, אבל זה נראה לי עדיף מסתם לטפח תקוות שהוא יתקשר ולבדוק כל שעה אם יש שיחה שלא נענתה או סימן של הודעה בצד של המסך. אני יודעת שקשה לו, אבל גם לי קשה ודווקא בזמנים כאלה צריך כן להיות ביחד, וגם אם המרחק הפיסי לא מאפשר זאת, צריך להראות שאכפת אחד מהשני כמה שאפשר. כמובן רק אם באמת אכפת ...
יום שישי אמא חוזרת הביתה להביא עוד דברים לכאן.. מה שאומר שאנחנו לא חוזרים כ"כ מהר הביתה. יום רביעי נוסעים לחו"ל [רביעי הבא] ונראה לי שיהיה מגעיל. אמא תדאג לטל בלי סוף והיא תהיה עצבנית ובטח טל לא תפסיק לקטר כי היא מפונקת מאוד. וכמו שהרבה מאוד דברים נהרסים בגלל זה בזמן האחרון, גם הטיול ייהרס.
עבר כבר שבוע מאז שהוא נסע. נראה יותר כמו חודש. מתגעגעת. שייגמר.
אמ זהו.. =] .
אני שמחה שפירקת את כל הכאב שהיה לך
בזמן המחלחמהה....אין ספק...שהמלחמה הזו הייתה נוראה...
ובכלל כל המלחמות הם נוראות מקווה שזה לא יקרה שובב...הקיץ =[
לגבי הכתיבה שלך את כותבת ממש יפה....
יהיהה טובבב==]]]]
תודה.. =]
אני אף פעם לא כותבת, זאת היתה הפעם היחידה...
עשיתי אתמול סדר במגירה ומצאתי את זה ..
וכן אני באמת מקווה שלא תהיה עוד מלחמה...
יומטוב! 🙄
רוב הסיפורים שלי נכתבו בזמן המלחמה..
נכנסים למין בועה של עצב,פחד כזה
שזה בלתי נשלט ..
כלכך מזהה איתך כי גם אני כמוך עברתי את המלחמה
הנוראה הזאתת שגבתה מחיר מאוד כבד ולא רק לנו שבצפון אלא גם
למשפחות החיילים שהבנים שלהם שירתו בזמן המילחמה או הבעלים שנלקחו למילואים
עצוב..אבל מזל שזה כבר מאחוריינו
קטע מדהיםם מלא ברגשותתת
אל תפסיקי לרשוםםם
לפ יוווווווווו
מור'צי 😊
