הזמן עובר, אל תגיד לי שגדלים.
לאן נעלמים החלומות?
לאן עפות הציפיות והתקוות הישנות?
איפה התמימות
והאמונה.
כאן אני עומדת..מתבוננת.
מבינה שאני כבר לא ילדה קטנה.
כבר לא מאמינה לסיפורים.
רואה ת'מציאות.
חלומות ורודים על שדות פורחים,חברים אמיתיים,נסיכים ונסיכות
על ממלכות וארמונות, על אהבה גדולה ועל פיה טובה.
כבר לא אני חולמת.
כבר לא אני זאת שמאמינה להמצאה של אמא.
כבר לא אני זאת שמקשיבה לסיפור של סבא.
כבר אין אמון אבדה התקווה!





