"זה היה באביב.
בתקופה בה האהבה מלבלבת, גם לי הייתה אהבה, סוף סוף.
למען האירוניה, קראו לה סתיו, אבל בשבילי היא הייתה כמו קיץ, מחייכת, קורנת וכ"כ אהבתי אותה.
איך הכרנו, אתם שואלים?!
אחרי שאור נפרדה ממני [וגרמה לי לראות הרבה מאוד חושך], רוני החליט שהוא מוציא אותי מהבית והדכאון ששרר שם, אז יצאנו להשתכר, בבר פגשנו אותה, רוני החליט שהיא מתאימה לי והלך לדבר איתה, אבל לה, לה כנראה היו תוכניות אחרות כבר אז. רוני וסתיו יצאו יחד שלושה שבועות בדיוק. שלושה שבועות עד שהיא באה ומשתה את העצב מפניי.
אחרי שלושה שבועות היא החליטה שהיא רוצה אותי. מוזר, ממתי מישהי רוצה אותי?!
רוני קיבל את זה, הוא כנראה לא אהב אותה באמת.
"רוצה לצאת?" היא שלחה לי SMS.
"מי זאת??" עניתי לה.
"סתיו. היום ב-9, קבענו J".
אני לא אשכח את החיוך, וגם את הריב עם אבא אני לא אשכח.
"אתה לא יוצא" הוא צרח.
אני ברחתי. הדחף להפגש איתה היה חזק יותר מכל דחף אחר שהיה לי באותו רגע.
עדיין אהבתי את אור.
יצאנו למילקשייק, אני הזמנתי, למען הג'נטלמניות, אבל היא, היא לא אהבה את זה.
ליוויתי אותה הבייתה וחזרתי, עניין של שני בלוקים.
בבית, אבא חיכה לי ער וכועס במיוחד.
-"איפה היית?", שאל.
-"רד ממני, יצאתי", עניתי.
-"חבל, אל תצא יותר עד יום שישי".
ובאמת לא יצאתי. ביום שישי זה הייתי אני שהזמין אותה אלי. דיברנו שעות עד שכבר הגיעה השעה 4 בבוקר והיא הייתה צריכה לחזור, שוב ליוויתי אותה.
כשהתעוררתי היה מונח לי מכתב על השידה...
"אני אוהבת אותך, סתיו"
ואוו, הלב שלי דפק.
היא מדהימה, איך בין רגע שכחתי את...מה היה שמה? אור?
זה היה הסוף, פשוט הסוף של פרק חיים שלם. מכאן הכל היה שונה.
תוך שבוע התוודיתי על אהבתי אליה. באמת אהבתי אותה. איזה מזל שאמרתי את זה, היא אמרה לי אח"כ שעמדה להרים ידיים.
התנשקנו. זה היה מדהים.
המגע שלה, הנשימה שלה, לשמוע את דפיקות הלב שלה. הלב שלי זינק לשמיים. בשנתיים האחרונות, את, את סתיו, עשית אותי בן אדם.
אתם בטח תוהים למה אני מספר לכם את כל זה, נכון?
למה אני משתף אתכם בסודות הכמוסים שלי?
רציתי שתדעו שסתיו הייתה ילדה מדהימה, היא פתחה לי צוהר לחיים, לחיוך, לאושר.
סתיו, תמיד אוהב אותך"
זה היה ההספד הכי קורע לב שיכול היה לומר אחרי המכה הקשה.
דמעותיו מרחו את הדיו על הדף. הוא הרגיש כאילו הוא עומד להתמוטט, וירד, אבא ואמא של סתיו חיבקו אותו ובכו, הם אהבו אותה, היא נתנה אושר לחייהם.
זה היה הסרטן, הסרטן הארור הזה שהרג אותה.
סתיו, בת יחידה, 17 וחצי, נפטרה בשנתה, מוות שקט ורגוע. ההורים שלה החליטו לאמץ שני ילדים.
השמחה שהייתה בבית לעולם לא תחזור.
וואוווווווו מזיייייייייי 😮
אני בהלםםםםםם
ממש ממש יפההההההההה!!
ומאודדד עצובבבבבבבב 😢 איך מרגששששששש 😢
איזה עצובבבבבבב זהההההההה
מזקי את כתבת?
הכתיבה יפההההה 😊
זה ממש יפה נשמה ומאוד עצובבבב 😢
כתיבה כ"כ יפה .
הסוף היה צפוי 😢
ואוו מזי כתבת כל כך מדהים😊
עצובי טיפה אבל יפה
אוהבת אותך:]
וואו.
אהבתי מאוד את הדרך כתיבה שלך , מצפה לראות עוד שירים \סיפורים שלך .
עצובב
אבל מדהים
מזיי את כותבת כלכך יפה
מוווכשרת אחת..
מרגש ברמות..:\
ועצוב עוד יותר!!!
תודה תודה תודה 😊
ולמי שאמרה שזה צפוי: את מתכוונת כי אני כתבתי?
כי לדעתי זה לא צפוי מההתחלה, שימי לב למרכאות שהן התחלת ההספד...
מזו'ששש אני מסכימה עם התגובות מעלי
את פשוט כישרון
תמשיכי לכתוב המון מאמי
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
