היא הייתה ילדה מדהימה
תמיד נתנה את כל כולה בשביל כולם
ובעיקר בשבילו, בשביל הילד שהיא כל כך אהבה
היא שקעה בגללו, נפלה לתהום הכי עמוקה שאף אחד לא יכל להוציא אותה משם
היא ניסתה להרים את עצמה אבל כל פעם נפלה מחדש ועמוק יותר
עד שהיא כבר לא יכלה יותר, היא החליטה לקפוץ מהקומה השלישית בביתה
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"עדי.. עדי את שומעת אותי, עדי קומי"
פתחתי תעיניים לאט לאט לא מבינה איפה אני ומי האנשים שעומדים מולי
"עדי את בבית חולים, ניסית להתאבד"
אני-"אני להתאבד? מה למה? ומי אתה?"
"אני דוקטור כץ הרופא של המחלקה, ההורים שלך בחוץ"
אני"ההורים שלי?" פתאום לא זכרתי תהורים שלי ואיך הם נראים
באותו רגע שהוא יצא הוא נכנס לחדר עם שני אנשים לא מבוגרים כל כך
"עדידוש שלי, יפה שלי"
הסתכלתי על האישה כלא מבינה, זאת אמא שלי?
אני-"מצטערת אבל אני לא יודעת מי את"
העיניים שלה התחילו להתמלאות דמעות
"עדי זאת אני אמא שלך"
הסתכלתי עליה והתחלתי לבכות, איך יכול להיות שאני לא זוכרת את אמא שלי?!
ואם זאת אמא שלי אז זה שלידה זה אבא שלי?!
אמא שלי הסתכלה על דוקטור כץ
דוקטור כץ-"לעדי יש כנראה אובדן זיכרון זמני, בגלל המכה שהיא קיבלה מהנפילה, הזיכרון ישוב אליה בתקופה הקרובה הוא לא לתמיד"
אמא-"אתה בטוח דוקטור?"
דוקטור כץ-"כן, אלה תוצאות הבדיקות שלנו"
הסתכלתי עליו ושמחתי.. לפחות ידעתי שזה רק זמני
הסתכלתי על הזוג שעמד מולי, הזוג שאמור להיות אבא ואמא שלי
הם התקרבו אליי וחיבקו אותי ואמא שלי לחשה לי "אל תעיזי לעשות את זה שוב"
לא הבנתי למה ניסיתי להתאבד בכלל, מה גרם לי לעשות את זה?!
אבל ידעתי שאני יבין בהמשך
כמו שהבנתם קוראים לי עדי, אני לומדת ביא' לפי מה שאמרו לי
יש לי שיער בלונדיני ועיניים ירוקות ואני לא גבוהה כל כך
ישבתי בבית החולים יומיים, בינתיים הגיעו לשם כמה ילדים בינהם שתי החברות הכי טובות שלי חן וליטל ושני הידידים הכי טובים שלי רועי ויוני
הם אמרו לי פחות או יותר על החיים שלי איזה כיתה אני ועל כל מיני אנשים שכדאי שאני יזכור אותם
אבל אף אחד לא הסכים לענות לי למה הגעתי לבית החולים, או יותר נכון למה התאבדתי
חן לומדת איתי באותה כיתה, יש לה שיער שחור ועיניים שחורות והיא קצת יותר נמוכה ממני
ליטל לומדת בכיתה אחרת, יש לה שיער שטני ועיניים חום דבש ואני והיא באותו גובה
יוני ורועי לומדים באותה כיתה, וגם לא איתנו, לרועי יש שיער חום ליפה ועיניים ירוקות כמו שלי והוא ממש גובה
וליוני שיער שחור ועיניים חום דבש והוא טיפה יותר גבוה ממני
אחרי יומיים שיחררו אותי, ישבתי עוד יום אחד בבית, התאקלמתי
החדר שלי היה כולו כחול, מיטה וחצי שעליה מלא דובים בכל הגדלים, פוסטרים של כל מיני מפורסמים על הקירות (כמובן בנים 😛)
לא הייתי יכולה לבקש לעצמי חדר יותר יפה, היה לי גם טלוויזיה, מחשב ודיוידי בחדר, ארון ענקי עם מלא בגדים ומלא נעליים
בקיצור חדר מהמם
לא רציתי לפתוח תמחשב כי אני לא יודעת מי זה מי באיסיקיו אז לא רציתי להסתבך, הגעתי הדלקתי תטלוויזיה ונרדמתי איתה
בבוקר למחרת קמתי וראיתי את חן וליטל מולי
אני-"בוקר טוב לכן, מה אתן עושות פה?!"
חן-"באנו לעזור למכוערת שלנו להתארגן לביצפר"
ליטל-"כן אז יאללה שמנה קומייי ולמקלחת כי את מסריחה! 😛"
אני-"רעהה, טוב אני נכנסת"
נכנסתי למקלחת ושיצאתי הם כבר הכינו לי חולצת ביצפר ורוד ביביי עם ג'ינס סקיני ונעלי בובה
סידרתי תשיער התאפרתי קצת שמתי בושם דאודורנט ויצאתי איתן
שהגענו לביצפר הוא היה פשוט ענק, איך הסתדרתי פה שנה וחצי!?
חן-"יאללה בואי כבר, אנחנו נאחר, חוץ מזה שהמנהל רוצה לדבר איתך קודם"
אני-"המנהל? מה הוא רוצה ממני!?"
ליטל-"את שואלת אותנו? פשוט תיזהרי שהוא לא יאכל אותך, את תביני שתראי אותו"
אני-"חחח.. אוקי"
הם הלכו לכיתה שלהם לא לפני שהם הראו לי איפה חדר המנהל ואני נכנסתי לשם לחכות לו ליד הדלת
מבפנים שמעתי צעקות, "בחור צעיר אתה לא תבריז חודש מביצפר ותעבור על זה בשקט! זה ביצפר! והחובה שלך זה להגיע! אני רוצה תהורים שלך מחר!"
אחרי הצעקות האלה יצא מהחדר ילד שנראה גדול ממני בשנה, עם שיער חום קצר ועיניים חומות, והוא היה גבוה, הוא יצא וישר קלט אותי במבט שלו
הוא בהה בי שתי דקות כיאילו ראה רוח רפאים ופשוט הלך משם
המנהל בדיוק יצא
המנהל-"אוו עדידוש בואי מתוקה כנסי"
נכנסתי לחדר שלו, המנהל היה גבר גדול כמו שאתם מבינים, והוא דווקא נראה בנאדם ממש נחמד חוץ מהצעקות שהוא דפק לילד ממקודם
הוא שאל אותי על שלומי ואמר שהוא רוצה לעזור לי בכל הדברים שהפסדתי במהלך החודש שלא הייתי בביצפר (כן הייתי בתרדמת ארוכה לפי מה שסיפרו לי גם ההורים)
הוא אמר שהוא יבקש מהמורים לעזור לי ושאין לי מה לדאוג הוא היה ממש חמוד
אבל לפני שיצאתי הייתי חייבת לשאול אותו משהו
אני-"אממ אדוני?"
המנהל-"כן?"
אני-"מי היה הילד שיצא מפה לפני שנכנסתי"
המנהל-"אה זה בן, הוא מהשיכבה שלך"
אני-"אה באמת? הוא נראה יותר גדול"
המנהל-"נראה, הוא גם ישאר כיתה השנה"
אני-"אפשר לשאול למה?"
המנהל-"ילד שלא מגיע לביצפר במשך חודש ולא עושה מבחנים גם הציונים שלו לא טובים הוא יצטרך להישאר"
אני-"למה הוא לא הגיע לביצפר?"
המנהל-"אני לא יודע, הוא לא דיבר, אבל זה התחיל מהיום שאת נכנסת לבית חולים, יכול להיות שאתם ידידים?"
אני-"אני לא יודעת, אני לא זוכרת אותו, איבדתי תזיכרון =\"
המנהל-"אה נכון, טוב זה רק בגדר של אולי, את יכולה לחזור לכיתה"
יצאתי מהחדר של המנהל והשאלה מי זה לעזאזל הילד הזה ואיך זה שהוא הפסיק להגיע ביום שאני נכנסתי לבית חולים ממש הציקה לי
שהגעתי לקומה של השיכבה שלי ראיתי אותו עומד שם ליד כיתה, כנראה זאת הכיתה שלו
התקדמתי לכיוונו, הייתי חייבת לברר מיהו
ואז כבר הייתי קרובה אליו...
אוהבים? לא אוהבים? תגידו.. =]
יואאאא יפה אהבתי :]
תמשיכייי !
מהממם מאמיייי:]
מחככה לההממשך:]
אוווווווווווווווווהבת
-רעות-
יאאו, איזה מדההים 😮
חייבת המששך מאמי [:
התחלה מדהימה
מחכה להמשך(:
התחלה מהממת!
הרווחת לך קוראת ק ב ו ע ה! חח :]
א ה ב ת ית'סיפור מאמי, ואת הכתייבה!
מחכה להמששך! מווואה
התחלה מ=ד=ה=י=מ=ה !
אהבתי 😉
המשך דחווווווווווווווווווווווף 😛
אוהבת רחלוש =]]
יווו תודה איזה מדהימות אתן..!! =]
המשך.. קצר כי יש לי מתכונת.. מחר המשך ארוך =]
יצאתי מהחדר של המנהל והשאלה מי זה לעזאזל הילד הזה ואיך זה שהוא הפסיק להגיע ביום שאני נכנסתי לבית חולים ממש הציקה לי
שהגעתי לקומה של השיכבה שלי ראיתי אותו עומד שם ליד כיתה, כנראה זאת הכיתה שלו
התקדמתי לכיוונו, הייתי חייבת לברר מיהו
ואז כבר הייתי קרובה אליו...
הוא היה עם הגב באתי לגעת בו ואז יוני קפץ מולי
יוני-"בוקררררררררררררר"
אני-"אמאלה הפחדת אותי"
יוני-"לא נורא, מה נשמע?!"
אני-"הכל טוב מה איתך?"
יוני-"מצויין מצויין, מה את עושה בכיתה שלי? חן לא הראתה לך תכיתה שלכם?"
אני-"מה?! לא.. אממ רציתי לדבר עם מישהו פשוט"
יוני-"אווו כבר הכרת אנשיםם?!"
אני-"מה עפת יותר מדי? רציתי לדבר עם" הסתכלתי מאחורי יוני ובן כבר לא היה שם "לא חשוב"
יוני-"וואיי וואייי.. יש גם הזויות!?"
אני-"תגזיםםםם, לא משנה אממ איפה הכיתה שלי?"
יוני-"בואי אני יראה לך"
יוני לקח אותי לסוף המסדרון שם הייתה הכיתה שלי ושל חן
היא בדיוק יצאה
חן-"ידעתי ששכחתי להגיד לך משהו"
אני-"לא נורא.. יוני עזר לי"
חן-"יאללה בואי כנסי"
כולם קיבלו אותי, איזה חמודים =]
הכרתי אותם לאט לאט בכל זאת שכחתי מי הם בכלל
בהפסקה ליטל באה אלינו ויצאנו החוצהלמסדרון
גם יוני ורועי באו
יוני-"נו הסתדרת?"
אני-"כן הכרתי אותם לאט לאט"
ליטל-"אני עדיין בשוק שאיבדת את הזיכרון"
רועי-"כן זה מוזר לגמרי"
חן-"ועוד בתור אחת שהכירה כמעט את כולם בשיכבה הזאת"
אני-"אני?! חח באמת?!"
חן-"תתפלאי לשמוע"
אני-"אז את כולם הכרתי? זה מסביר הרבה"
יוני&חן&רועי&ליטל-"מסביר מה?!"
אני-"חחח אמאלה ימפחידים
יוני-"רגע את מה זה מסביר אבל?"
אני-"שהגעתי היום לחדר של המנהל יצא ממנו ילד קוראים לו בן והוא לא בא לביצפר מאז שאני נכנסתי לבית חולים"
חן-"מה מאיפה שמעת על זה!?"
אני-"המנהל סיפר לי"
ליטל-"איזה בן?!"
אני-"אני חושבת שהוא מהכיתה של יוני ורועי"
רועי-"לאאא אין מצב.. אתם לא מכירים בכלל זה לא קשור אליך"
אני-"אה אז הוא מהבודדים שלא הכרתי?"
חן-"כן.. מי זה בן בכלל?!"
הסתכלתי על המבטים שלהם ומשהו נראלי חשוד.. אבל הם כרגע יודעים יותר ממני אז על מי אני יסמוך אם לא עליהם?
בצילצול חן אמרה שיש לנו ספורט אז ירדנו למטה לחצר
בדרך שוב נתקלתי בו, בבן, הוא פשוט נעמד הסתכל עליי כיאילו קפא במקום עד שחבר שלו העיר אותו והם עלו למעלה
הסתכלתי על חן וראיתי תמבט שלה ופשוט שאלתי
אני-"חן אל תשקרי לי.. את בטוחה שאנחנו לא מכירים!?"
חן-"..............."
יאווווו, פפרק מעעללףף !!! [:
איזה יפפה את כותתבת 😊 ,,
מחכה להמשך מאמי 3>
פרק יפה מאמוש מחכה להמשך:]
קצר, וקולע ;]
פרק יפה מאממי..
מחכה להמשך!
אוהבת
