כל מי שצריך - סיכומים בהיסטוריה חלק ב'

מגמות אחדות ופירוד

המזה"ת בתקופה שמתום מלחמת 1948 בא"י ועד סוף שנות ה60 האתפיין בתלהיכים מקבילים שסתרו זה את זה במידה לא מועטה. מצד אחד נסיונות לאיחוד המחנה הערבי ומצד שני המשך מגמות הפיצול והיריבות.
בריתות נוסדו והתפרקו במהירות בה נוסדו משטרים שינו את אופיים והציבו את נושא המהפכה הכלל ערבית בראש סדר היום של מדינות ערב.

מגמות אחדות -
הגורמים המרכזיים שהשפיעו על מגמות האחדות בתקופה זו היו:
1. עלייתם של מנהיגים כריזמטיים שנשאו את דגל האחדות הערבית כאחת המטרות המרכזיות של תפיסתם.
2. המאבק בישראל כמדינה ציונית המייצגת את שרידי הקולוניאליזם באיזור
3. הופעתן של מפלגות דוגמת מפלגת הבעת' אשר נושא האחדות הבין ערבית במצע שלהן אינו עוד טריטוריאלי
אלא אידיאולוגי וקשור בתפיסות חברתיות פוליטיות.

ביטויי אחדות -

הליגה הערבית נוסדה ב1954 הייתה אמורה להיות הגוף המרכזי שיטפל בבעיות ובנושאים שעמדו על סדר
יומו של העולם הערבי בשנות ה50 וה60.
הליגה הערבית דנה בבעית פלסטין היא שאלת ישראל ומערכת היחסים הבין ערבית בשאלה זו היו במיקוד
הפעולות הבין ערביות.
הליגה דנה בנושא זה משני היבטים סותרים: האחד - התנגדות מוחלטת לציונות ולמגמותיה שבאה לידי ביטוי
בחרן הערבי. השני - מניעת ניצול של בעיית פלסטין לצורך השגת יתרונות של מדינה אחת על האחרת.

ועידות הפסדה הערבית - המוסד העיקרי שהחליף את הדיונים במסגרת הליגה הערבית. בועידת הפסגה
הראשונה שנערכה הקום אש"ף שהיה לנושא הדגל העיקרי של המאבק נגד ישראל וגורם חשוב בשאלת
האחדות והפיצול בעולם הערבי. אש"ף ראה עצמו כגוף המרכזי המייצג את האינטרסים של כל הערבים
במקומות שבם הם חיים. הוא טיפח את הזיקה שלהם למה שהוא קרא לו "פלסטין" וניהל מאבק נגד ישראל
שהתבטא בעיקר בפעולות טרור בארץ ובעולם.

קע"ם הייתה איחוד בין סוריה ומצרים - תוצאה של המדיניות הערבית של נאצר שחתר להנהגת העולם
הערבי כולו ושל החולשה והחשש בסוריה כי תהליכים שונים שעוברים על המדינה עלולים לגרום לפירוקה
קע"ם הייתה איחוד מלא בהתאם להסכם שבו היו אמורים להיות נשיא אחד צבא ופרלמנט משותפים לשתי
המדינות ואפילו הנציגות באו"ם אוחדה לנציגות אחת.

מגמות הפיצול -
1. אופי המשטרים - מצד אחד משטרים מלוכניים ( עיראק, ירדן , ערב הסעודית ) מצד שני משטרים
רפובליקניים ( סוריה לבנון ומצרים ) מצרים הובילה את הגוש האנטי האשמי בצרפה אליה את ערב הסעודית
שחששה מהתפתחות מגמות אנטי סעודיות בקרב המלכים ההאשמים שמלכו בירדן ובעיראק.
2 המאבק הבין גושי - תקופה זו התאפיינה בהעמקת ההשפעה של המעצמות במזה"ת המאבק העיקרי היה
בין המערב לבין בריה"מ והשפעתו הייתה ישירה על היחסים הבין ערבים.
3. מנהיגים כריזמטיים - מצריים בהנהגת נאצר וסוריה בהנהגת ראשי הבעת' הציגו לאומיות רדיקלית.
המזה"ת היה רק אחת הזירות של המאבק הבין גושי. המנהיגים הללו תרמו כאמור לאחדות הערבית בעצם קידום
רעיון האחדות למקום חשוב במדיניותם יחד עם זאת הם תמיד ראו את הבסיס לאחדות זו בנהגת המדינה
או המפלגה שבראשה הם עומדים ובכך הם תרמו דווקא לפיצול בעולם הערבי.

הגדרת המושג "המלחמה הקרה": מושג הבא לתאר את המתיחות ששררה לאחר סוף מלה"ע 2 בין ברה"מ והעולם הקומוניסטי ובין ארה"ב ומדינות המערב. מתיחות זו יצרה מציאות שבה שני הצדדים משתמשים בכל האמצעים שיש ברשותם (כלכליים, מדיניים, פוליטיים, תעמולתיים ואידיאולוגיים) כדי להילחם זו בזו למעט האמצעי של העימות הצבאי, הישיר בנשק. השימוש בנשק נמנע מהרבה סיבות, העיקרית שבהן היא שהמלחמה בי ברה"מ לארה"ב משמעותה מלחמה אטומית והשמדת העולם.

תפיסת הביטחון הבסיסי ותפיסת הביטחון השותף


בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל היו בה שתי תפיסת ביטחוניות: תפיסת ה"בטחון הבסיסי" ותפיסת הביטחון "השוטף".

תפיסת הביטחון הבסיסי – לאחר מלחמת העצמאות 1949, עדיין מרחפת סכנת מלחמה על ישראל ורבים בהנהגת היישוב חוששים שמדינות ערב לא ישלימו עם קיומה של מדינת ישראל. על הרקע הזה יש שתי תפיסות עיקריות של תפיסת הביטחון הבסיסי:
התפיסה הראשונה קיוותה שהסכמי שביתת הנשק בין ישראל לבין מדינות ערב יביאו לרגיעה ושלום בנינו ובין הערבים. כדי להבטיח את ביטחוננו עלינו לעשות שני דברים עיקריים:
לפתח צבא חזק ומיומן שיכול להגן על הגבולות.
לנקוט ביוזמות מדיניות כדי להגיע לחוזי שלום עם הערבים.
גישה זו הייתה מזוהה עם המחנה השמאלני המתון במדינה ועם אישים כמו משה שרת ואבא אבן.

לעומת התפיסה הזאת, המתונה, הייתה תפיסה מנוגדת שראתה בגבולות המדינה, כפי שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק, גבולות המסכנים את עצם קיומה של מדינת ישראל כי יש לנו שליטה מוגבלת מאוד על מקורות המים בצפון וכמו כן גבולותיה הצרים של מדינת ישראל "מזמינים" ניסיונות נוספים לכבוש את המדינה. לכן יש לנסות ליזום פעולות התקפיות כנגד מדינות ערב שיאפשרו לנו באמצעות צבא חזק להרחיב את גבולותינו.בעלי התפיסה הקיצונית, הניצית, טענו שיש להגיע למשא ומתן עם מדינות ערב, לאחר שהרחבנו את גבולותינו ומעמדה של הכוח.
האנשים שזוהו עם תפיסה זו היא בן גוריון, משה פיין ושמעון פרס.

תפיסת הביטחון השוטף – תפיסת הביטחון השוטף של מדינת ישראל הוכתבה ע"י האירועים שפקדו את המדינה בגבולותיה השונים, בעיקר בגבול עם מצרים בשנות ה- 50. ישראל נאלצה להתמודד עם הסתננויות של מחבלים (פסודיון) שזרעו טרור והרג ביישובים רבים לאורך הגבולות. לאור פעולות המסתננים פיתחה ישראל תפיסה של בטחון שוטף שמטרותיו להגיב על פעולות הטרור ולנסות לפגוע בבסיסי המחבלים, היכן שהם שוכנים. כדי למנוע את פעולות הטרור נוקטת ישראל "בפעולות תגמול".





בעיית ההסתננות ופעולות התגמול

תופעת ה"הסתננות"


בסמוך לגבול ישראל ישבו במחנות מאולתרים מאות אלפי פליטים שבזמן מלחמת העצמאות ברחו או גורשו מבתיהם ובסה"כ 700 אלף פליטים ערבים, והם ציפו וקיוו לחזור לבתיהם. ישראל ראתה באפשרות שפליטים אלה יחזרו למדינה/בתיהם כעניין קיומי, כיוון שבשנים הראשונות פחות ממיליון יהודים וחזרה של מאות אלפי פליטים ערבים יסכן את אופיה היהודי של המדינה.

בשנים הראשונות מאות אלפי פליטים מנסים לחזור לבתיהם במה שמכונה תופעת "ההסתננות" כשהמדיניות הרשמית של ישראל היא שאין מקום לחזרת הפליטים למדינה, אין היא אחראית לגורלם, היא לא מתנגדת לעזור בשיקומם מחוץ לגבולות המדינה.

מדינות ערב בכוונה לא עשו שום צעד כדי לפתור את בעיית הפליטים, כדי להשאיר בעיה זו כבעיה הלוחצת ביותר שאפשר לנצלה נגד ישראל.

תופעת ההסתננות של הפליטים הערבים שגורשו ברחו בזמן מלחמת העצמאות חזרה לארץ, לאחר המלחמה בשנות ה-50 הראשונות הייתה בעלת מס' ביטויים:

הסתננות פליטים לצורך חזרה לביתהם:
בשנים הראשונות לאחר סיום המלחמה הסתננו פליטים שניסו לחדור אל שטח המדינה היהודית ולשוב בחשאי חזרה לבתיהם למרות התנגדותה של מדינת ישראל, אך במקרים אחדים הייתה תופעה של "עצימת עיניים", ובשנים הראשונות חזרו כ60 אלף פליטים ערבים לבתיהם, לאחר מספר שנים התופעה נפסקה.

הסתננות מטעמים כלכליים:
מיד עם הקמת המדינה, הסתננו אלפי חקלאים ערבים, כדי להוציא מתוך השטחים שהיו שלהם, את התוצרת החקלאית, כדי שיוכלו למכור אותה במדינות ערב. כוחות הצבא, והמשטרה פעלו כנגד התופעה הזאת ובלמו אותה.

הסתננות לצורכי רצח ושוד:
מאמצע שנות ה-50 גברה תופעת חדירת המסתננים לצורכי שוד ורצח.

מדינות מצריים וירדן שמתוכן יצאו המסתננים ניסו בהתחלה למנוע את התופעה כדי לא לספק לישראל סיבה לתקוף אותן, אבל הכישלון שלהם למנוע את ההסתננויות גרם להם לשנות את תפיסתה והם החלו לעודד ולגייס פליטים לחוליות "פדאיון" = מסתננים שאומנו ע"י הצבא המצרי והירדני ובתום הכשרתם, נשלחו לישראל למטרות רצח, שוד או מטרות מודיעיניות. התופעה הזאת זרעה פחד גדול בקרב אזרחי ישראל והביאה את ממשלת ישראל לצאת ביוזמה צבאית כדי למנוע את התופעה.


פעולות התגמול

פעולות התגמול הן יציאה של כוחות צה"ל לפעולות תגמול בשטח המדינות שמהן יצאו חוליות המרצחים. פעולות התגמול נועדו לפגוע ישירות במחנה הפליטים או בכפר שממנו יצאו הפידאיון לפעולה. את הקו של פעולות התגמול הובילו בממשלה דוד בן גוריון והרמטכל משה דיין. הייתה זו גישה של "יד חזרה" כלפי הערבים תוך הבהרה שכל פעולת חבלה תזכה לתגמול. הוקמה יחידת קומנדו בפיקודו של אריאל שרון – יחידת 101. יחידה זו ביצעה פעולות נגד מתקנים של המדינה שממנה יצאו המפגעים, הציכה מארבים בעורקי תחבורה ועוד.



מטרות פעולות התגמול:

להרתיע את הפליטים הפלשתנאים מלהכנס לישראל ומפני שיתוף פעולה עם הפידאיון.
להרתיע את מדינות ערב מלעודד חדירה של מסתננים לישראל ולנסות לגרום לאותן מדינות לפעול בעצמן למניעת ההסתננות לישראל..
להחזיר את הבטחון האישי של אזרחי מדינת ישראל ולמנוע נטישה של ישובים הסמוכים לגבול.










פעולות תגמול עיקריות:

פעולות קיביה – לאחר רצח אישה ושתי ילדיה ביהוד נערכה פעולת תגמול באוקטובר 1953 בכפר קיביה שבשומרון (שטח ירדן), על הפעולה פיקד אריאל שרון והיא הייתה מכוונת לפגוע בבסיס ציאה של מסתננים באופן טרגי והרגו בפעולה 69 מתושבי הכפר, בניהם נשים וילדים חפים מפשע. הפעולה עוררה ויכוח נוראי בארץ "המיטה קלון" על אזרחי ישראל.
מבצע אלקיים – באוגוסט 1955 פעל צה"ל נגד משטרת חאן.יונס שבה ישבו כוחות שפעלו כנגד ישראל. בפעולה נהרגו כ-72 מצריים ובעקבותיה הזרימה מצרים כוחות גדולים של צבא אל תוך רצועת עזה.
תקיפת משטרת קלקיליה – באוקטובר 1956 תקף צה"ל את משטרת קלקיליה. כ-100 חיילים ירדנים נהרגו ו-17 חיילים צה"ל. הפעולה נעשתה כדי למנוע חדירת מסתננים מהגדה המערבית אל שטח מדינת ישראל.

מ ל ח מ ת ש ש ת ה י מ י ם

הגורמים למלחמת ששת הימים

ניתוח הגורמים למלחמת ששת הימים הוא מורכב ומשלב בתוכו נושאים רבים – מדיניים, צבאיים, עולמיים ומקומיים. מלחמה דרמטית זו , ששינתה את פניה של ישראל והמזרח התיכון היתה תוצאה של גורמים מתמשכים, אך גם תוצאה של "הגררות" למלחמה כוללת שאולי הצדדים לא התכוונו אליה.
ניתן להבחין בכמה גורמים עיקריים שהביאו למלחמה :

הסלמה במתח בין ישראל והעולם הערבי
בשנת 1964 התכנסה לראשונה ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב והחליטה על שלשה צעדים כנגד ישראל:
1. הטיית מקורות הירדן כדי לסכל את מפעל המוביל הארצי של ישראל.
2. הקמת מפקדה ערבית משותפת.
3. הקמת ארגון השחרור הפלסטיני (אש"פ).
החלטות הפסגה הערבית והצעדים שננקטו בהמשך לה העלו מאד את המתח הכולל: סוריה החלה בפעולות הטיית מקורות הירדן, ארגון אש"פ החל בפעולות חבלה נגד ישראל (פרוט בסעיפים אחרים). כאשר נחתמה ב – 1966 ברית הגנה הדדית בין מצרים וסוריה גברה החרדה בישראל והחלה לשרור בה ההרגשה כי הדברים יוליכו למלחמה.

מעורבות המעצמות והשפעת המלחמה הקרה
בשנות ה – 60 התחדדו יחסי המעצמות כתוצאה מארועים שונים בעולם ובכללם מלחמת וויטנאם. מעורבות המעצמות החלה להתבלט גם במזרח התיכון : בריה"מ תמכה בעיקר בסוריה אשר המשטר בה הוא משטר לאומני – סוציאליסטי ופרו- סובייטי. כן תמכה בריה"מ, כבעבר, גם במצרים וספקה לה נשק רב. ישראל חיזקה את יחסיה עם ארה"ב ולראשונה החלה ארה"ב לספק לישראל באופן ישיר נשק כבד, טנקים וטילים נגד מטוסים.
המתח הגובר בגבול ישראל סוריה, וכן איומים שהושמעו בישראל כנגד המשטר בסוריה הוליכו את בריה"מ להגן על המשטר בסוריה ע"י הסתת מצרים לצאת לעזרת סוריה "המותקפת" (ראה בהמשך).

הסלמה בגבול ישראל – סוריה
"המלחמה על המים" והמאבק על האזורים המפורזים הסלימו ביותר את המצב בגבול הסורי. ניסיונות הסורים להטות את מי מקורות הירדן נכשלו עקב תגובתו התקיפה של צה"ל , אך המאבק על האזורים המפורזים נמשך כאשר ישראל עומדת על זכותה להתיישבות ועיבוד האדמות באזורים אלו. באפריל 1967 ארעה תקרית נרחבת באזור קיבוץ האון בדרום מזרח הכינרת. בתגובה לירי סורי הופעל חיל האויר בעומק השטח הסורי ובקרבות אויר הופלו 6 מטוסים סוריים, חלק מהם מעל דמשק. תקרית זו נחשבת לאחת התקריות שקרבו את המלחמה.
כמו כן תמכה סוריה בגלוי בפעולות חבלה שהחלו להתבצע ע"י ארגונים פלסתינאים ונתנה להם חסות בשטחה.

הקמת אש"פ ופעולותיו נגד ישראל
בועידת הפסגה הערבית הראשונה (1964) הוחלט על הקמת אש"פ. בשנת 1965 החל ארגון אל – פתח בהנהגת יאסר ערפאת בפעולות טרור וחבלה נגד ישראל. פעולות הטרור נעשו בצפון ובמרכז. פעולות טרור אלו נעשו בגיבוי סוריה אשר נתנה לאנשי אל –פתח וכן לארגוני חבלה אחרים חסות בשטחה. סוריה היתה מעונינת להוכיח פעילות אקטיבית נגד ישראל כחלק ממאבק הכוחות בעולם הערבי. ישראל הוטרדה מאד מסוג פעילות חדש זה נגדה והגיבה בפעולות גמול, בעיקר בשטח ירדן. הפעולה הבולטת ביותר היתה פשיטה על הכפר סמוע בדרום הר חברון, אשר נערכה לאור היום, תוך כדי הפעלת שריון ומטוסים והתנגשות עם הצבא הירדני (יולי 1966). פעולה חריגה זו החריפה אף היא את המתח הכללי.

המצב הפנימי בישראל
ישראל היתה נתונה בשנים 66 – 67 במשבר. מיתון עמוק בכלכלה התפשט וגרם לאבטלה גוברת ולדאגה עמוקה לגורלה הכלכלי של ישראל. דור המנהיגות הראשון בראשות בן – גוריון פינה את מקומו לאחר משבר פנימי ממושך וראש הממשלה החדש, לוי אשכול, נחשב כאיש מתון והססן. התפתחויות אלו נראו ע"י הערבים וכן ע"י גורמים אחרים (בריה"מ) כסימנים להחלשת ישראל ולירידה בעוצמתה.

הצעדים שנקט נאצר בתקופה שקדמה למלחמה (אפריל – יוני 1967)

כניסת הצבא המצרי לסיני
ההחמרה במצב בגבול הסורי וכן איומים שהושמעו בישראל כלפי המשטר בסוריה, הובילו את בריה"מ לחשוש לגורל השלטון בסוריה, ולכן החלה להזרים למצרים ידיעות מודיעין כוזבות כאילו ישראל מרכזת בגבולה עם סוריה כוח עצום כדי להכות את סוריה. כוונתה היתה לדרבן את מצרים לבוא לעזרת סוריה ולבצע מהלך נגד ישראל, ובהזדמנות זו להשיג לעצמה הישגים במזרח התיכון (ללא מלחמה).
נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר, ידע כי "ידיעות המודיעין" שסופקו לו ע"י בריה"מ הן כוזבות. הוא גם לא היה מוכן למלחמה מיידית, וצבאו היה שקוע במלחמה בתימן (מצרים תמכה בממשלת תימן במלחמת אזרחים שפרצה בה, ושגרה לעזרתה כוחות צבא גדולים אשר הסתבכו במלחמה בארץ רחוקה). אך למרות זאת היה נאצר סבור כי לפניו הזדמנות לאיים על ישראל ולהשיג הישגים חשובים ללא מלחמה אלא בכח האיום בלבד. נאצר גם היה מחוייב לסוריה וחשב כי עליו להוכיח את מנהיגותו בעולם הערבי.
שיקולים מוטעים אלו גרמו לנאצר להורות לצבא המצרי להיכנס לסיני עם כוחות גדולים, באופן ראוותני ולאור היום (14 למאי 1967). כניסת הצבא המצרי לסיני הפתיעה את ישראל , בעיצומו של מצעד יום העצמאות בירושלים.
צעד זה של מצרים, אשר פתח את הארועים שהובילו למלחמה , היה כנראה צעד של הפגנת כח אשר הדרדר בהמשך למלחמה.

דרישת מצרים לפינוי כח האו"ם מסיני
מאז מלחמת סיני בשנת 1957 הוצבו בסיני ובמיצרי טיראן כוחות או"ם אשר היו אמורים לשמור על השקט בגבול ישראל – מצרים ולהבטיח את השייט במיצרי טיראן.
יומיים לאחר כניסת הצבא המצרי לסיני, ב – 16 למאי, דרש נאצר ממזכיר האו"ם לפנות באופן חלקי את הכוחות, ולאחר יומיים נוספים דרש לפנות מיידית את כל כוחות האו"ם מסיני. מזכיר האו"ם , או-טאנט (מבורמה), מיהר לפנות את כוחות האו"ם בצעד חפוז ותמוה (מזכיר האו"ם לא היה חייב לפנותם).
נאצר דרש לפנות את כוחות האו"ם כדי לבטל עוד יתרון שהשיגה ישראל לאחר מערכת סיני, וכן להוכיח למנהיגי ערב כי הוא לא "מסתתר מאחורי הסינר של האו"ם", כפי שהאשימו אותו יריביו בעולם הערבי.
הפינוי החפוז של כוחות האו"ם מסיני הגביר את המתיחות.

סגירת מיצרי טיראן בפני ישראל
ב – 22 למאי , בעת ביקור אצל טייסיו בבסיס חיל האויר המצרי בביר גפגפה בסיני, הכריז נאצר על סגירת מיצרי טיראן. הוא אף שיגר איום מתגרה בישראל באומרו כי אם ישראל תגיב במלחמה – אז "אהלן וסהלן" .
צעד זה של נאצר אף הוא נועד למחוק את הישגי ישראל ממלחמת סיני ונחשב לצעד בוטה ומתגרה בישראל, אשר לצד הצעדים האחרים הווה עילה למלחמה .

ברית הגנה הדדית עם ירדן
ב – 30 במאי התייצב המלך חוסיין בפני הנשיא נאצר בקהיר וחתם על ברית הגנה הדדית עם מצרים. בהתאם להסכם הועמד הצבא הירדני בשעת מלחמה תחת פיקוד גנרל מצרי אשר קבע את מטהו ברבת עמון בירת ירדן. כמו כן הועברו לירדן תגבורות צבא מעיראק וממצרים.

הנחת החוקרים והמדינאים למיניהם היא כי נאצר לא רצה לצאת למלחמה יזומה נגד ישראל, הוא היה סבור כי מפגן כח וצעדי הראווה נגד ישראל ישיגו את נצחונו ללא מלחמה, כי ישראל חלשה עקב בעיות פנימיות ולא תגיב או תגיב באופן חלקי. צעדיו הראשונים וההתלהבות בעולם הערבי שיצרו – דרדרו את המצב כך שהוא התמלא בטחון עצמי מופרז . הערכותיו והערכות בריה"מ התגלו כשגויות וישראל יצאה למלחמה.

צעדי מצרים הביאו לצעדי ישראל : גיוס מלא של כוחות המילואים, פעילות דיפלומטית מקבילה כדי למצות את האפשרויות לפתרון המשבר ללא מלחמה, הקמת ממשל ליכוד לאומי ומינוי משה דיין לתפקיד שר הביטחון. כל אלה לא מפורטים בתקציר.

ב – 5 ליוני 1967 יצאה ישראל למלחמה , כאשר היא משיגה את הגדול שבניצחונותיה ומביסה באופן מוחץ את מדינות ערב .

מהלכי המלחמה העיקריים:
v תקיפת חיל האויר: תוך כ – 3 שעות בבוקר היום הראשון של המלחמה השמיד חיל האויר של צה"ל את עיקר כוחם של חילות האויר הערביים והשיג שליטה אוירית.
v בחזית המצרית פרץ צה"ל את מתחמי המצרים בפתחת רפיח וצפון סיני , כבש את כל חצי האי סיני עד לתעלת סואץ ואת רצועת עזה.
v בחזית הירדנית, לאחר שירדן פתחה בהתקפה בירושלים, כבש צה"ל את הגדה המערבית, כתר את העיר העתיקה של ירושלים וכבש אותה בקרבות כבדים.
v בחזית הסורית, כבש צה"ל בשני ימי המלחמה האחרונים את רמת הגולן.


תוצאות המלחמה והשפעותיה
מלחמת ששת הימים נחשבת למלחמה שהשפיעה ביותר על גורל ישראל ועל גורל האזור כולו. להלן מקצת מתוצאות המלחמה והשפעותיה, בטווח הקצר ובטווח הארוך:

ישראל חזקה את כוחה, השיגה ניצחון מוחץ, הוכיחה את יכולתה הצבאית ואת תושייתה. התחזקה האמונה בכוחה הצבאי של ישראל ומעמדה הצבאי נראה ללא ערעור.

ישראל שיפרה את מצבה הכלכלי. בעקבות המלחמה נעלם המיתון הכלכלי והחלה תקופה של שפע כלכלי. קשרי ישראל עם מדינות רבות התהדקו ונוצרה תנופה כלכלית מחודשת. פעילות הממשלה בשיקום ובביצור השטחים שנכבשו על ידה, וכן הקשרים הכלכליים עם האוכלוסיה הערבית בשטחים – הביאו לגאות כלכלית.

החזקת ה"שטחים" : עם תום המלחמה שלטה ישראל על כל שטחי ארץ ישראל המנדטורית, רמת הגולן וכל חצי האי סיני עד לתעלת סואץ. בכך רכשה לעצמה ישראל עומק אסטרטגי אשר היה חסר לה מיום הקמתה. החזקת שטחים הגדולים פי שלשה משטחה של ישראל יצרה בעיות רבות של שליטה על אוכלוסיה ערבית גדולה, וכן ויכוח בתוך ישראל על עתיד השטחים. ישראל לא ספחה את השטחים למעט ירושלים המזרחית ועתידם נשאר שנוי במחלוקת בין אלה שרצו לספחם לבין אלה שקראו להחזירם תמורת שלום. כמו כן קמו תנועות שונות אשר חדדו את הויכוח בתוך ישראל בענייני מדינה וחברה.

ההתיישבות בשטחים : המלחמה הולידה תנועת התיישבות גדולה בשטחים : ביהודה ושומרון, בקעת הירדן, בצפון סיני (חבל ימית) ובבקעת הירדן. ההתיישבות בשטחים שינתה את פני ההתיישבות בארץ ישראל, אך עוררה וכוח בציבור אם יש בכך צורך.

חיזוק המורל הלאומי בישראל : המלחמה גרמה למעבר של האוכלוסיה בישראל מהרגשת חרדה קיומית לפני המלחמה לחיזוק המורל הלאומי ואף לאופוריה לאחריה. נוצרה הרגשה כי ישראל היא בלתי מנוצחת וכי היא "אימפריה אזורית". הרגשה זו הביאה לזלזול ביכולתם של הערבים, באמונה כי מדינות ערב יעשו שלום עם ישראל לאור תוצאות המלחמה. שר הבטחון משה דיין אמר כי הוא ממתין לטלפון מן הערבים. הערבים סרבו לנהל מו"מ עם ישראל וועידת פסגה ערבית שהתכנסה מייד לאחר המלחמה בחרטום (סודאן) הכריזה כי מדינות ערב לא יכירו בישראל , לא ינהלו עמה מו"מ ולא יכרתו עמה שלום.
הרגשת האופוריה גרמה להעלאת מעמדם של קציני הצבא הבכירים בציבור והם נהנו מהערצה ללא תקדים.

חיזוק הקשר בין ישראל ויהודי התפוצות
מלחמת ששת הימים הגבירה ביותר את הזדהות יהדות התפוצות עם מדינת ישראל . מדינת ישראל הפכה לגורם מרכזי בחיי יהודי התפוצות וכמקור לגאווה ולהזדהות עמה. כמו כן גברה העלייה לישראל.

החלטה 242
בנובמבר 1967 קבלה מועצת הבטחון של האו"ם את החלטה 242 בקשר למלחמת ששת הימים ותוצאותה. ההחלטה קראה לסיום מצב הלוחמה, לקיום שלום צודק ויציב, לשלמותן הטריטוריאלית של כל המדינות באזור, וכן קראה לישראל לסגת משטחים שכבשה. ישראל קבלה את ההחלטה אשר מדברת על נסיגת ישראל "משטחים" ולא "מהשטחים" , דבר אשר לפי הפרוש הישראלי מאפשר השארת חלק מהשטחים בידי ישראל.



יום הכיפורים: ביום הכיפורים ה-6.10.1973 פתחו צבאות סוריה ומצרים במתקפת פתע בסיני ברמת הגולן. מדינת ישראל הוכתה בתדהמה. צבאה לא היה מוכן למלחמה. בבוקרו של היום קבע המודיעין כי קיימת סבירות נמוכה למלחמה. צבא המילואים, עיקר כוחו של צה"ל, לא גוייס. בשלבים הראשונים הצליחו המצרים וסורים לכבוש שטחים גדולים בסיני וברמת הגולן. התקדמות הצבא הסורי איימה על הגליל. הכוחות הישראלים הדלילים ספגו אבידות כבדות. אספקה רצופה של נשק סובייטי תגברה את צבאות ערב.


בשלב השני של המלחמה עברה ישראל למתקפת נגד. צה"ל תוגבר ברכבת אווירית של נשק אמריקאי. ישראל החזירה לעצמה את כל השטחים שנכבשו ברמת הגולן ואף איימה על דמשק. כוחות צה"ל עברו לצידה המערבי של תעלת סואץ והגיעו למרחק של מאה קילומטרים מקהיר. עשרות אלפי חיילים מצרים נותרו נצורים בסיני ללא אספקה. המצרים לחצו על הסובייטים לסייע להם. ברית המועצות איימה כי תתקוף את ישראל, אם ישראל לא תפסיק את האש ותאפשר מעבר אספקה לכוחות הנצורים. האמריקאים הכריזה על כוננות גרעינית ולחצו על ישראל לחדול מהלחימה. ב-24.10.1973 נכנסה הפסקת האש לתוקפה.


במלחמת יום הכיפורים נהרגו 2,569 חיילי צה"ל, כ-7,500 נפצעו ו-301 נפלו בשבי. למדינות ערב היו יותר מ-15,000 חללים, יותר מ-35,000 פצועים וכ-8,300 שבויים. מהבחינה הצבאית ישראל ניצחה את המלחמה. אך מהבחינה המורלית נתפסה המלחמה בישראל ככישלון, בפרט על רקע אופוריית הנצחון במלחמת ששת הימים. הציבור הישראלי תבע למצות את הדין עם האחרים ל'מחדל': אי ההיערכות למלחמה והכשל המודיעיני בחיזויה. עם תום המלחמה הוקמה ועדת חקירה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס שמעון אגרנט. הועדה זיכתה את הדרג המדיני מאחריות למחדל והטילה את האשמה על מפקדי צה"ל. הערבים, למרות הפסדם בשדה הקרב, תופסים עד ימינו את מלחמת יום הכיפורים כניצחון וכמהלך שהשיב את הכבוד הערבי שנרמס בשנת 1967.
הגורמים למלחמת יום הכיפורים


שאיפת הערבים לשקם את יוקרתם: תוצאות מלחמת ששת הימים נתפסו בעולם הערבי כהשפלה לערבים. המכה הניצחת שספגו מישראל, לאחר הבטחותיהם לניצחון, העמידה את שליטי ערב באור בעייתי מול האוכלוסייה בארצותיהם. המנהיגים הערבים הניחו כי אם יתאמו יחד התקפת פתע על ישראל הם יוכלו להגיע להשיגים במלחמה ובכך להחזיר לעצמם חלק מהשטחים שנכבשו מהם ואולי אף לכבוש שטחים נוספים. הערבים קיוו כי המעצמות יכפו הפסקת אש לפני שישראל תוכל לכבוש מחדש את השטחים שהערבים יכבשו במתקפת הפתע.


שאיפה מצרית להניע תהליך מדיני: בשנים 1971-1972 החל הנשיא המצרי, אנואר סאדאת, שהחליף את נאצר לאחר מותו, ליזום מגעים מדיניים חשאיים עם ישראל באמצעות תווך אמריקאי. ההצעה המצרית דיברה על על נסיגה ישראלית מסיני תמורת הסדר בין שתי המדינות. ממשלת ישראל הסכימה לסגת מחלקים מחצי האי סיני, אך סירבה לסגת מכולו. שר הבטחון, משה דיין, הצהיר כי "'מוטב שארם א-שייך בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייך" (שארם א-שייך היא עיר באיזור בסיני שישראל תבעה להותיר בידיה). הנשיא סאדאת הבין שכדי לשבור את הקפאון המדיני עליו ליזום מהלך צבאי ולכן כרת ברית עם הסורים לתקוף את ישראל.






הגורמים למלחמת יום הכיפורים (המשך)


התחמשות והשתכללות של צבאות ערב: מאז תום מלחמת ששת הימים נערכו צבאות ערב לסיבוב קרבות נוסף. הם רכשו כמויות גדולות של נשק חדיש מברית המועצות. סוריה, ובעיקר מצרים הבינו כי לא יוכלו להתמודד עם העליונות של ישראל במטוסים ובטנקים, לכן הם השקיעו בטילים נגד מטוסים וטנקים. אמצעי משמעותי נוסף שרכשו המצרים היו כלים לחציית תעלת סואץ. התעלה הייתה מכשול קשה למעבר וישראל נערכה בצידה השני של התעלה כדי למנוע את צליחתה. האמצעים החדשים, גשרים ניידים וכלים אמפיבים, אפשרו את חציית התעלה.


השפעות מלחמת יום הכיפורים


ראשיתו של תהליך השלום בין ישראל והערבים: בעקבות המלחמה הלך והתבהר הצורך בשלום בין ישראל ומדינות ערב. ישראל הבינה כי למרות עוצמתה הצבאית, היא עשויה לשלם מחיר כבד במצב המלחמה הקיים וכי עליה לוותר על חלק מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים תמורת שלום. מדינות ערב הבינו כי גם אם יצליחו להפתיע את ישראל ולנצח בשלבי הלחימה הראשונים, עוצמתה הצבאית של ישראל תכריע את המלחמה. בשנת 1977 הגיע לירושלים הנשיא המצרי, אנואר סאדאת, ובשנת 1979 נחתמו הסכם שלום בין שתי המדינות בקמפ-דיוויד שבארצות הברית. כחלק מההסכם נסוגה ישראל מחצי האי סיני והחזירה אותו למצרים. הסכם השלום בין ישראל ובין החשובה במדינות ערב היה לראשית תהליך השלום בין ישראל ובין העולם הערבי, תהליך הנמשך בקצב איטי ומדורג עד ימינו.


מהפך פוליטי בישראל: תוצאות המלחמה הביאו לזעם ציבורי גדול על הממשלה. הציבור האשים את ממשלת ישראל במחדל. ועדת החקירה שהוקמה הטילה את האחריות למחדל הדרג הצבאי, אולם הציבור האשים את הממשלה ובראשה ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין ממפלגת העבודה. בבחירות שנערכו מיד בתום המלחמה ניצחה מפלגת העבודה, אך עד מהרה נאלצה הממשלה, בלחץ ההמונים, להתפטר ובמקומה מונתה ממשלה חדשה בראשות יצחק רבין. בבחירות הבאות שנערכו בשנת 1977 ניצחה מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין שהפך לראש הממשלה. למהפך פוליטי זה ישנה משמעות גדולה מכיוון שתנועת העבודה שלטה במדינת ישראל מאז הקמתה בשנת 1948.


דומיננטיות אמריקאית במזרח התיכון: בעקבות אירועי המלחמה, תוצאותיה והסכם השלום בין ישראל ומצרים שנחתם בחסות ארצות הברית, הלכה והתבססה ארצות הברית כמעצמה המרכזית במזרח התיכון וכגורם הבינלאומי המשפיע באיזור. מצרים נטשה את זיקתה לברית המועצות ונקשרה בברית עם ארצות הברית. בעקבות המהלך היו כל המדינות החשובות בזירה המזרח תיכונית, פרט לעיראק, מדינות ידידותיות לארצות הברית: מצרים, סעודיה, טורקיה וישראל.


משבר האנרגיה העולמי: בתום המלחמה החליט אירגון המדינות המייצרות נפט (אופ"ק), בו חברות מדינות ערביות רבות, להטיל חרם נפט על ארצות הברית ומדינות מערב אירופה שתמכו בישראל. מחיר הנפט בעולם הרקיע שחקים ומחירו הגבוה (מ-2$ לחבית נפט עלה המחיר ל-40$), המשבר הוביל לשיתוק כמעט מוחלט התחבורה במערב אירופה ובארצות הברית. ערכו של הדולר צנח בעיקבות המשבר. החרם הוסר במארס 1974 בעקבות לחץ מדיני רב עוצמה על המדינות המייצרות נפט. המשבר היווה נקודת מפנה: העולם גילה כי הוא תלוי במדינות המייצרות נפט, וכי ביכולתן, באופן מאורגן, למנוע את הספקתו ולמעשה לשתק את הכלכלות מערב. המעצמות החלו לפעול כדי להבטיח את מקורות הנפט שלהן, למצוא מקורות נפט אלטרנטיביים ולצבור להן עתודות נפט משמעותיות שיספקו את צרכיהן בעת משבר.



תוצאות המלחמה והשפעותיה

בחזית המצרית – השמיד חיל האוויר הישראלי את חיל האוויר המצרי, ותוך שלושה ימים כבש צה"ל את חצי האי סיני כולל רצועת עזה, והשמיד את הצבא המצרי בסיני, בנוסף במהלך ההשתלטות על חצי האי סיני השתלטו כוחות חיל הים על שארם א-שייח, והוסר המצור הימי מעל ישראל.


בחזית הירדנית – כבש צה"ל בתוך יומיים את הגדה המערבית מידי ירדן לאחר שמדינה זו פתחה בהתקפה על ירושלים. ב 7 ליוני נכבשה ירושלים בידי צה"ל.


בחזית הסורית – ב9 ביוני, כשהמערכה עם מצרים וירדן כבר הוכרעה, יצא צה"ל למתקפה המכרעת מול סוריה. ישראל השתלטה על רמת הגולן עד קונייטרה שבצפונה, מרחק 60 ק"מ מדמשק הבירה. כמו כן השתלטה ישראל על החרמון הסורי וכל מקורות המים נותרו בידי ישראל.

מלחמת ששת הימים הסתיימה בהכרעה צבאית ברורה לטובת ישראל. המלחמה הבליטה את עלינותה הצבאית בנשק ובאיכות כוח האדם.


בסוף המלחמה גדל שיטחה של מדינת ישראל כמעט פי ארבעה, מצבה האסטרטגי השתפר בזכות הוספת עומק לגבולותיה, וחל שפור במצבה הכלכלי בזכות הגידול בתיירות יהודית ובזכות בארות הנפט שהתגלו בסיני.

המלחמה גרמה גם לבעיות קשות:

שאננות ישראלית: מלחמת ששת הימים הכניסה את הנהגת המדינה, כמו גם את אזרחיה, לתקופה של שאננות. התחושה הייתה כי ישראל היא בלתי מנוצחת וכי תמיד תוכל להישען על עוצמתה הצבאית. ישראל נקטה מדיניות נוקשה שדחתה כל יוזמת שלום של מצרים בהנהגת אנואר סאדאת בהנחה שלערבים אין אופציה צבאית. בסופו של דבר, עקב השאננות, הופתעה ישראל על ידי מדינות ערב במלחמת יום הכיפורים.
שינוי בדעת הקהל העולמית: הניצחון הישראלי גרם לשינוי בתדמיתה של ישראל בדעת הקהל העולמית. ישראל החלה להיתפס כגורם החזק במזרח התיכון, והערבים כגורם חלש קרבן לתוקפנות הישראלית. דעת הקהל נתטה יותר ויותר לעמדותיהן של מדינות ערב, שהפכו את העניין הפלסטיני למוקד הסכסוך המזרח תיכוני.
במישור החברתי פוליטי יצרה ההתיישבות בשטחים החדשים והשליטה בתושבי השטחים פילוג חברתי עמוק בין תומכי ההתנחלויות לבין מתנגדיהן. מפלגות הימין תמכו במתנחלים ומפלגות השמאל התנגדו להם.
במישור הבינלאומי קיבלה מועצת הביטחון את "החלטה 242" הקוראת לישראל לפנות את השטחים הכבושים. מדינות הגוש הקומוניסטי ומדינות אפריקה ניתקו את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל, וצרפת (ספקית הנשק העיקרית) הטילה אמברגו (חרם) נשק עליה.
במישור הביטחוני נמשך הסכסוך. לאורך תעלת סואץ פתח הצבא המצרי במלחמת התשה נגד צה"ל. במקביל התגברה חדירת חוליות אש"פ משטח ירדן. צה"ל הגיב בפעולות תגמול רבות והמצב החל להידרדר לקראת המלחמה הבאה.


המאבק על מקורות המים והתקריות בגבול הסורי
ר ק ע כ ל ל י
החל מתום מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים הפך המאבק על המים המשולב בתקריות בגבול הסורי לאחד הנושאים הצבאיים והמדיניים שהעסיקו את מדינת ישראל.
מקורות המים של ישראל- דלים והמקורות העיקריים השופעים הם מקורות הירדן (מעיינות הדן הנמצאים בשטח ישראל אך הקרובים מאד לגבול הסורי, הבניאס הנמצא בשטח הסורי, ומעיינות החצבאני בלבנון). אגם הכינרת מהווה מאגר המים המרכזי האוגר את מימי הירדן.
מאז ראשית המפעל הציוני נראתה החשיבות של מקורות הירדן ואגם הכינרת ועוד בימי המנדט הבריטי דאגה ממשלת בריטניה להכליל את כל הכינרת ואת מקור המים העיקרי של הירדן – מעיינות הדן -בשטח המנדט הבריטי.
לאחר מלחמת העצמאות, כאשר החלה ישראל לממש את זכויותיה על המים כפי שנראו לה, החל מאבק ארוך עם מדינות ערב, ובראשן סוריה, אשר ניסו למנוע מישראל את המים. מאבק זה מערב עניינים צבאיים ומדיניים המשולבים זה בזה. בעיות פנימיות בסוריה השפיעו לא פעם על "התחממות" המצב בגבולה עם ישראל והפך את המתח בין שתי המדינות לגורם קבוע במשך שנים ארוכות.

מוקדי המאבק בצפון
האזורים המפורזים בגבול ישראל סוריה ומעמדם
אחד הנושאים הסבוכים הקשור לבעיית המים הוא האזורים המפורזים בגבול עם סוריה.
עם תום מלחמת העצמאות נותרו בידי סוריה עמדות צבאיות בתחום המיועד לישראל. כדי להביא את הסורים לסגת – הסכימה ישראל להפוך מספר שטחים קטנים בגבולה עם סוריה לשטחים מפורזים (מנוכחות צבאית). מפת האזורים המפורזים והסבר מצורפים בסוף התקציר.
במהלך השנים התעוררו פרושים שונים לגבי מעמדם של שטחים אלו: ישראל ראתה בהם שטח ריבוני ישראלי לכל דבר שבו מותרת פעילות אזרחית ישראלית מלאה ופעילות צבאית מוגבלת בהתאם להסכם שביתת הנשק עם סוריה, ואילו סוריה ראתה בשטחים המפורזים שטחי הפקר בין שתי המדינות שאין לבצע בהם שום פעילות. מעמדם של שטחים אלו הפך לקריטי מאחר והם כוללים את מקורות המים העיקריים של ישראל (או לפחות גובלים בהם ישירות) ולכן הפכו לנקודת מחלוקת מרה בין ישראל וסוריה, כאשר מידי פעם התלקחו תקריות דמים סביבם .ישראל הקימה באזורים המפורזים קיבוצים והאחזויות נח"ל ואלה היו נתונות להתקפות מתמידות מצד הסורים שהיתה להם שליטה טופוגרפית על האזור. כמו כן ממשה ישראל את ריבונותה על האזורים המפורזים ע"י חריש אדמות ועיבוד חקלאי וגם אלה גרמו לתקריות אש. שמות היישובים תל קציר, האון, אלמגור , גדות ועוד רבים אחרים הופיעו בתכיפות בחדשות כמוקדי תקריות.

סכסוך החולה
בשנת 1951 החלה ישראל לבצע את תכנית ייבוש ביצות החולה כדי להגדיל את כמות האדמות החקלאיות; ייבוש ביצות החולה נחשב כמפעל חלוצי ציוני חשוב. הסורים טענו כי העבודות מתבצעות בשטח המפורז ומהוות הפרה של ההסכמים ולכן פרצו תקריות דמים באזור (קרבות תל אל מוטילה). ישראל המשיכה בתכנית ייבוש החולה וסיימה אותו ב – 1957. במקביל החלה ישראל בעבודות להטיית מי הירדן דרומה מאזור הירדן ההררי (העליון) באזור החולה. תקריות אש ולחץ של ארה"ב הפסיקו את העבודות להטיית הירדן באזור זה.

השליטה על הכינרת
קו הגבול בצד הצפוני מזרחי של הכינרת עובר 10 מטר ממזרח לכינרת, כך שהוא מותיר את כל האגם בריבונות ישראל. בפועל שלטו הסורים על החוף הצפוני מזרחי של הכינרת, שאבו ממימיה לצרכי חקלאות, הפריעו לדייג ולשייט באגם ואף הקימו מוצבים צבאיים לחופיו. מצב זה אילץ את ישראל לבצע מידי פעם פעולות למימוש ריבונותה ע"י סיורי ספינות משמר והגנה על הדייגים (האזור שופע דגה). כך פרצו מידי פעם תקריות צבאיות סביב הנושא, כאשר מידי פעם בפעם הן מתרחבות לתקריות אש נרחבות בהן הופעלו תותחים ואף מטוסים.

הקמת מוביל המים הארצי
כאמור, לא יכלה ישראל להטות את מי הירדן מאזור הירדן ההררי עקב התנגדות סוריה ולחץ בינ"ל. על מנת להסדיר את בעיות המים בין המדינות באזור נהר הירדן – נשלח לאזור שליח אמריקני, מומחה לענייני מים , אריק ג'ונסטון (פעל באזור בשנים 1953 – 1955), אשר פרסם תוכנית לחלוקת המים השנויים במחלוקת ("תוכנית ג'ונסטון"), בה נקבע כי ישראל תוכל לשאוב 40% ממי הירדן והכינרת. ישראל הסכימה לקביעה זו והחלה לבצע את הקמת מוביל המים הארצי אשר מעביר את מי הירדן לנגב. כתוצאה מאי היכולת לשאוב את המים ישירות מן הירדן, הקימה את תחנות השאיבה בצפון מערב הכינרת, במקום מרוחק מן הגבול הסורי, אך חייב את ישראל להקים תחנות שאיבה יקרות אשר אמורות לשאוב את המים מן הכינרת ולהעלותם לגליל על מנת שיזרמו דרומה בתעלות וצינורות המוביל.
בשנת 1964 נשלמה הקמת המוביל הארצי, למרות תקריות נמשכות בגבול הסורי, וישראל ממשה את זכותה על המים.

הניסיון להטיית מי מקורות הירדן ע"י סוריה
סיום בניית המוביל הארצי הביא את מדינות ערב למנוע את המים מישראל בדרך אחרת : בכינוס הפסגה של ראשי מדינות ערב בשנת 1964 הוחלט, ביזמה סורית, להטות שניים ממקורות הירדן החשובים אשר מקורם מחוץ לישראל - הבניאס והחצבאני, ועל ידי כך "לייבש " את הכינרת. הליגה הערבית היתה אמורה לממן תכנית זו ומייד הוחל בהכנות להטיית המעיינות :ממזרח לירדן, בשטח רמת הגולן הסורית הוחל בחפירת תוואי ההטייה הסורי אשר היה אמור להזרים את המים דרומה לעבר נהר הירמוק ומשם לעמק הירדן המזרחי.
בפני ישראל עמדה הבעייה כיצד להלחם בתכנית ההטייה אך ללא הגררות למלחמה כוללת עם סוריה ואולי עם כל מדינות ערב. לכן בצעה ישראל מרחוק התקפות טנקים ותותחים על הכלים הכבדים החופרים את תוואי ההטייה, וכאשר הרחיקו הסורים
את הכלים הכבדים לאזורים רחוקים יותר – הופעלו מטוסי צה"ל והשמידו אותם. הסורים נאלצו להפסיק את העבודות בשטח והתכנית להטות את מקורות הירדן נכשלה. בשנת 1965 החליטה ועידת פסגה ערבית נוספת כי הזמן אינו מתאים למלחמה כוללת עם ישראל עקב עניין ההטייה והתכנית הופסקה סופית.
תוך כדי כך הבטיחה ישראל את שליטתה במקור מי הירדן היחידי (והעיקרי) הנובע בתחום ישראל – מעיינות הדן הנובעים לרגלי תל דן. ישראל סללה דרך פטרולים סביב המעיינות , למרות הפרעות הסורים אשר טענו כי הדרך עוברת בשטחם. גם פה ארעו תקריות כבדות בשנות ה – 60 עד שנת 1967.

ס י כ ו ם :
במשך שנות דור, החל מתום מלחמת העצמאות (1949) ועד לאמצע שנות ה - 60 היה הגבול הסורי מקור מתח מתמיד. במרכז המתח עמד נושא המים והאזורים המפורזים. ישראל הצליחה לממש את ריבונותה בשטחיה, כולל האזורים המפורזים, לבצע את תכניות המים שלה ואת מפעל המוביל הארצי וסיכלה את הניסיונות הערביים למנוע את המים האלו מישראל.

טנקס! :]

יו ואלקם 😉

תודה חמודהה..😊

בקשה מתוקה..😊

מלכה

אני יכולה להוסיף עם צריך 😊

כואב לי הלב להתסכל על זה😢
בדיוק אתמול התחלתי ללמוד😢
אוףףףףףף

באונה את גאונה!! אני סוגדת לך1!!!

עד כשיו לא למדנו אפילו חצי מהחומר!!!
קולטת???