כל מי שצריך - סיכומים בהיסטוריה חלק ב'

צרפת בין שתי מלחמות עולם

השפעת תוצאות מלחמת העולם הראשונה על צרפת

מבחינה כלכלית - הרס וחורבן באיזורים בהם התרחשו הקרבות. אובדן אחוז גבוה מהשקעות צרפת ברוסיה.
הצורך לשלם חובות לארצות הברית. אבטלה בממדים גבוהים. הסתמכות על קבלת פיצויים מגרמניה שעיכבה
חיפוש אחר פתרונות חלופיים דבר שהביא לתהליך הבראה איטי.

היחלשות הצבא - הצבא הצרפתי התנוון ובסיס כוחו התמוטט. 1.4 מיליון צרפתים נהרגו ושלושה מיליון
נפצעו מתוכם כמיליון נותרו נכחים. כמחצית מבני העשרים - שלושים , דור העתיד של צרפת , נהרגו במלחמה

פגיעה בטחונית - הטראומה מהמחלמה והאכזבה מהסדר השלום עם גרמניה גרמו לצרפת לחתום על הסכמי
הגנה עם כמה מהמדינות החדשות והקמת קו ביצורים לאורך הגבול עם גרמניה

בתחום החברה - דור שלם של לוחמים מנוכל ומתוסכל לסביבתו.
חברה מקוטבת בין ימין לשמאל. חילוקי דעות בכל הנושאים ( משטר, חברה והיחסים עם גרמניה).
אבדות כבדות בנפש וברכוש שהשפיעו על מגורים העסקות ומערכות חברתיות שונות. ערעור כללי של הערכים
והמוסכמות הישנים.



בעיות ודרכי התמודדות של צרפת

בתחום הכלכלי-

** פגיעה בתעשייה ובתשתיות הייצור של המשק. איזורי התעשייה הכבדה שבצפון צרפת נהרסו בתקופת המלחמה. לאחר המלחמה היה מחסור גדול בחומרי גלם. צרפת איבדה קרוב ל25% מעושרה הלאומי ובנוסף
פגיעה קשה בחקלאות

**אובדן 50% מהשקעות ברוסיה. מרבית ההשעות של צרפת היו ברוסיה - השקעות בבתי חרושת דפוס
מלאכה ועוד. לאחר המהפכה הקומוניסטית הלאימה הממשלה הקומוניסטית ללא פיצוי את המפעלים הזרים
ברוסייה. הדבר פגע במשקיעים צרפתיים פרטיים ובממשלת צרפת . המשטר הקומוניסטי גם לא החזיר
לצרפת השקעות שניתנו בתקופת השלטון הישן.

**אי קבלת הפיצויים מגרמניה כפי שהתחייבה לשלם במסגרת חוזה ורסאי גרמה לפגיעה כלכלית של צרפת
שהתבססה על פיצויים אלה.

** גידול בממדי האבטלה - בעקבות זרם אדיר של פליטים שנכנס לצרםת בשנות ה30 גדול ממדי האבטלה.


דרכי התמודדות עם הבעיות בתחום הכלכלי-

** ניסיון לאלץ את גרמניה לשלם את הפיצויים בהם חויבה בגין נזקי המלחמה כמו שהתחייבה בחוזה ורסאי.

** נסיון להגביל בחוק את כניסת הפליטים

* בניית קו מאז'ינו - למרות שהמניע היה אסטרטגי הוא ענה גם על צרכים כלכליים כלומר מציאת מקומות
עבודה למובטלים

** נסיון לקצץ בהוצאות הממשלה ולהביא לגידול בהכנסותיה על ידי הטלת מיסים ומלווה תוך בניית מערכת
אכיפה וגבייה יעילה. הימנעות מקבלת מלווה ממדינות חוץ. שיפור מערכת המיסים. הורדת רמת החיים
וגירוש עובדים זרים.


בעיות בתחום החברתי -

** פיצול חברתי עמוק בין השמאל והימין שמנע היווצרותה של אחדות לאומית. הויכוח היה על אופי המשטר
הצרפתי ועל המדיניות שיש לנקוט כלפי גרמניה ( פיוס או נקמה )

** דור של לוחמים לשעבר מתוסכל ומנוכר לסביבתו

** אי יציבות של השלטון שהתקשה להתמודד עם הבעיות השונות

** שביתת עובדים במפעלים בהיקף ובעוצמה שלא היו בעבר בעקבות הקמת החזית העממית שהלאימה
מפעלים.

דרכי התמודדות עם הבעיות בתחום החברתי

** נסיונות להקים ממשלת אחדות - פונקארה

** החוק בדבר הגבלת הכנסת פליטים לצרפת

** ממשלת החזית העממית של לאון בלום ניסתה לשפר את רמת החיים על ידי מדיניות כלכלה רפורמות
סוציאליות שזכו להתנגדות בורגנית

** כדי להקטין את עוינות האוכלוסיה הגרמנית באלזס לורין ניסה הממשל הצרפתי לכפות עליה את השפה
הצרפתית ואת התרבות הצרפתית.

בעיות בתחום הביטחון

** חשש מפני תוקפנות גרמניה - אכזבה מהסדרי ורסאי שלא החלישו דיי את גרמניה . חשש זה נבע
עקב קו גבול משותף של צרפת עם גרמניה.

** נזקי המלחמה - הרס וחורבן על אדמת צרפת. 50% מהאוכלוסיה בגילאי 20-30 נפגעו במלחמה.

** היעדר ערבויות לבטחון צרפת וחולשת חבר הלאומים.

** ליקויים חמורים בצבא.
לאחר מלחמת העולם הראשונה נותר צבא צרפת עם ציוד ואסטרטגיות מיושנות ויתר על כך המורל היה ירוד.
התנגדות השמאל לחימוש מחדש עוד הגבירה את החמרת הניוון ששרר בצבא.

דרכי התמודדות עם בעיות בתחום הביטחון -

** בריתות והסכמים - צרפת חתמה על בריתות והסכמים שונים כדי להבטיח את המשך פירוק החימוש של
גרמניה ובידודה.
הסכמים על פולין ובלגיה צ'כוסלובקיה רומניה ויוגסלביה." הסכמה קטנה" שהבטיחו הכרה הדדית בין מדינות אירופה על גבולותיהן. כך הפכה צרפת תלויה במדינות החדשות

** בניית קו מאז'ינו - קו ביצורים שנבנה לאורך ק"מ רבים על הגבול עם גרמניה מחשש להתקפה גרמנית
בעתיד.

** דרישה לתשלום פיצויים מגרמניה שיאפשרו לשקם את נזקי המלחמה.

** בעקבות משבר חבל הרוהר חתמה צרפת על הסכם "לוקרנו" בשוויץ עם גרמניה . זה היה הסכם
ערבות הדדית שבו הכירה גרמניה בגבול עם צרפת.


בעיות דמוגרפיות -

** מספר הקורבנות גבוה. 1.4 מיליון הרוגים . 3 מיליון פצועים מתוכם 1 מיליון נכים. אלמנות ויתומים
רבים מהווים נטל כבד על משלם המסים ואוצר המדינה. כמחצית מבני ה20-30 נפלו במלחמה. דור העתיד
של המדינה נהרג. בשל ארגון היחידות נמחקו שכבות גיל שלמות. אזורים שלמים ננטשו ונשארו בהם
זקנים בלבד.

דרכי התמודדות עם הבעיות הדמוגרפיות -

** עידוד הגירה - צרפת עודדה הגירה ממזרח אירופה, תורכיה , סוריה לבנון.
בעקבות המשבר הכלכלי נתפסו המהגרים כגורמים לאבטלה.

בצרפת נוצרו שתי קבוצות יהודים:

הצרפתי - בן דת משה ( וותיקים)

והצרפתי הזר ( הזרים )


מאפייני שתי הקבוצות -

[U]צרפתי בן דת משה
משולבים באוכלוסייה הצרפתית המקומית


חינוך ותרבות:

בעלי השכלה כללית למדו בביה"ס צרפתיים,דיברו צרפתית רהוטה.

תעסוקה :

עבדו במקצועות חופשיים מסחר בנקאות ותעשייה

יחס לצרפת :

נאמנות לצרפת האמינו בערכי המהפכה הצרפתית ובמוסדות המדינה. התגייסו לצבא והשתתפו כחיילים
במלחמת העולם הראשונה.

פוליטיקה :

כקבוצה של יהודים ותיקים היו נייטרלים בכל מה שקשור לפוליטיקה אך כאנשים בודדים תמכו במפלגות
השמאל הדמוקרטיות.


יחס לאנטישמיות :


אמונה שזו אינה תופעה עמוקה בצרפת. האמינו שמוסדות השלטון הצפרתי יאבקו בגזענות
ולכן לא נקטו פעולות עצמאיות ללוחמה באנטישמיות

יחס ליהדות:

הרוב לא שמר מצוות קשר חלש עם היהדות שבא לידי ביטוי בציון החגים היהודים בנישואים ברית מילה
וקבורה יהודית.


יחס לציונות:

לא תמכו באופן גלוי בפעולות התנועה בציונית ולא היו חברים בה כי חששו שיואשמו בנאמנות כפולה
אך גילו עניין בהתקדמות המפעל הציוני בא"י על ידי קריאת עיתוני התנועה הציונית.


היהודים הזרים

חינוך ותרבות:

השכלה כללית . שמרו על תרבות יהודית נפרדת מהתרבות הצרפתית , דיברו צרפתית בצורה לא טובה
ביחד עם יידיש שהייתה השפה העיקרית.

תעסוקה:

רובם פועלי תעשייה פשוטי ם ומיעוטם עסקו במסחר

יחס לצרפת

האמינו בערכי המהפכה הצרפתית אך הייתה חשדנות כלפי מוסדות המדינה

פוליטיקה -

היו מעורבים בפוליטיקה תמכו במפלגות השמאל והמרכז

יחס לאנטישמיות

לא סמכו על המדינה שתגן עליהם מפני האנטישמיות לכן נקטו צעדים להתמודד עם האנטישמיות -
השתתפו בהפגנות נגד הגזענות בצפרת


יחס ליהדות -

קשר חזק ליהדות היו שומרי מצוות

יחס לציונות:

תמכו בתנועה הציונית חלקם היו פעילים בה. התארגנו במסגרות חברתיות. דאגו לצרכי הקהילה היהודית.
סיוע כספי , סיוע במציאת מקום עבודה בילוי משותף בשעות הפנאי.


עמדת יהודי צרפת בנוגע להתגברות האנטישמיות


צרפתי בן דת משה -

** אמונה שהאנטישמיות דבר שהגיע מגרמניה ולכן יחלוף עם הזמן.

** היהודים בצרפת לא צריכים להבליט את יהדותם מכיוון שכך יעוררו שנאה כלפי היהודים ולכן היו
נגד הזרים שהבליטו יהדותם.

** האמינו שלא צריך לנקוט בפעולות פומביות נגד אנטישמיות ולכן לא לקחו חלק באסיפות שארגנה
ה"ליגה נגד אנטישמיות"

** האמינו שאפשר לסמוך על הדמוקרטיה החברתית ולכן לא יתאפשר קיום גזענות.

היהודים הזרים -

** לא האמינו בשלטון ובחברה בצפרת היות והתבססו על חוויה אנטישמית שהתרחשה במזרח אירופה
במדינות מהן הגרו לצרפת

** האנטישמיות היא תופעה עמוקה ומושרשת ולכן דרישת הותיקים לא להבליט את יהדותם נתפסה
ע"י הזרים כמעשה לא נכון

** יש לנקוט בפעולות נגד האנטישמיות בנסיון לבלום אותה. לדוגמא "הקמת הליגה נגד אנטישמיות"
השתתפו בהפגנות שארגן השמאל בצרפת נגד גזענות.

** האמינו שאין לסמוך על צרפת שתבלום את התגברות האנטישמיות ולכן אין טעם לפנות למוסדות השלטון.



קשרים בין שתי קבוצות היהודים בצרפת - ( בני דת משה והיהודים הזרים )



** היחס למצוות הדת - המצוות היו משותפות לשתי הקבוצות גם אם המסגרת בה קיימו את המצוות
היתה שונה.

** יחס אנטישמים בצרפת ליהודים - היות והאנטישמיות כוונה לכלל היהודים הדבר הביא לקירוב בין קבוצות היהודים השונות.

** הזדהות עם רעיונות המהפכה הצרפתית - היהודים כולם היו קשורים למהפכה הצרפתית ששימשה יסוד
בזהות היהודית צרפתית . הייתה נושאת הדגל של הרעיונות שהיהודים מכל גווני הקשת יכלו להזדהות עמם.

** היחס למלחמת העולם השנייה - עם פרוץ מלחמת העולם ה2 התגייסו לצבא צרפת יהודים משתי הקבוצות גם יהודים בני דת משה וגם הזרים היו מוכנים להקריב חייהם למען צרפת.


יחס השלטון והחברה בצרפת לקהילות היהודיות השונות -

בסוף שנות ה20 הייתה האוכלוסייה היהודית בצרפת גדולה מתמיד. האנטישמיות התפשטה
בצרפת אמנם גילויי האנטישמיות כלפי היהודים הזרים היו חמורים מאלה כלפיי יהודים בני דת משה.
אך התעמולה האנטישמית כוונה כלפי כלל היהודים

היחס כלפי בני דת משה -

קבוצה זו נהנתה משוויון זכויות מלא אך יחד עם זאת החברה הכללית לא ראתה
ביהודים צרפתיים שווים לחלוטין. להיות יהודי בצרפת באותה תקופה אפילו כשמדובר בצרפתי בן דת משה
שמשולב ומוטמע בחברה בצורה הטובה ביותר פירושו היה להיות שווה קצת פחות מכלל הצרפתים.

היחס כלפי היהודים הזרים -

בשנות ה30 השנאה לזרים בצרפת הלכה והחמירה בעיית הזרים הפכה מרכזית.
מס' המובטלים היה גבוה וזה גרם להתגברות השנאה כלפיי הזרים ( כולל יהודים) מצד הצרפתיים.
בימים שבהם השלטון הרפובליקני דמוקרטי היה במשבר גברה האנטישמיות. היות והשלטון
הסכים את שילובם של היהודים בחברה הצרפתית ומי שהתנגד לשלטון הרפובליקני דמוקרטי - תמך באנטישמיות.

תגובת היהודים בני דת משה

היהודים הוותיקים ראו בגילויי האנטישמיות בצרפת תופעה חולפת, המושפעת מהאנטישמיות בגרמניה, וחולשה זמנית של החברה הצרפתית, ולא תופעה בסיסית ושורשית כפי שנתפסה בגרמניה וברוסיה. זיכויו של הקצין היהודי אלפרד דרייפוס מאשמת בגידה במולדת הצרפתית, אמנם נמשך זמן רב, אך היה בעיני היהודים הוותיקים הוכחה לכך שהמדינה נוהגת בסופו של דבר על פי אמות הצדק, ועומדת לימינם של אזרחיה. מכאן הם הסיקו כי עתידם בצרפת אינו נתון בסכנה. כל אלה הביאו את היהודים הוותיקים לנקוט עמדה פסיבית במאבק ובאספות של "הליגה הבין-לאומית נגד האנטישמיות" שניהלה נגד הפשיסטים, ולהגיע למסקנה כי הם אינם צריכים לפעול באופן עצמאי נגד גילויי האנטישמיות.

היהודים הוותיקים האמינו שמוסדות השלטון ייאבקו בתופעת האנטישמיות. הם סמכו על הרפובליקה הצרפתית שתשמור על ערכי השוויון והצדק של המהפכה הצרפתית, וסברו כי עליהם להצניע את דבר יהדותם כדי למנוע גילויי שנאה כלפיהם. היהודים הוותיקים התייחסו בעוינות ליהודים הזרים, שהבליטו את יהדותם ובכך כמו הזמינו גילויי שנאה כלפי כלל היהודים. בשנות ה-30 נרתמו היהודים הוותיקים למען קליטת יהודי גרמניה ואוסטריה, שסבלו מרדיפת הנאצים. עזרה זו נבעה הן מתוך הפגנת סולידריות עם גורל אחיהם, והן מתוך רצון לשמור על מעמד היהודים בכלל במדינה, תוך פיקוח על קליטתם של הפליטים היהודים בצרפת.

תגובת היהודים הזרים

"היהודים הזרים" שאבו עידוד מהליברליות ומתחושת החופש ששררה בצרפת. הן נתנו להם לגיטימציה להצטרף לארגונים שפעלו נגד גילויים אנטישמיים וגופים שליבו את האנטישמיות בצרפת. חלק מהצעדים שנקטו היהודים הזרים היו הקמתה של "הליגה נגד האנטישמיות" ב- 1928, השתתפות בהפגנות נגד הגזענות בצרפת, ופעולות מחאה פומביות. הם פעלו באמצעות ארגונים שהקימו לעצמם, כדי להבטיח את מעמדם המשפטי והכלכלי שהלך והידרדר.

סוף נושא "צרפת והיהודים בה בין שתי מלחמות עולם"

גרמניה הנאצית

א. אידיאולוגיה, בניית המשטר והמדיניות כלפי היהודים בשנים 1933-1939.

האידיאולוגיה הנאצית מורכבת משבעה עקרונות:

תורת הגזע , עקרון מרחב מחייה , עקרון המנהיג , הלאום כערך עליון , סדר חדש , אנטישמיות
שלילת הדמוקרטיה והקומוניזם.


1. תורת הגזע –

ההסטוריה היא מאב בין בגזעים להשרדות במלחמת קיון.
הגזע החזק הוא השורד והגזע החלש הוא הנעלם ולכן תפקידו של הגזע החזק להשמיד את החלש ולשעבדו לחזק.

כל בני האדם מחולקים לקבוצות גזע שונות לכל קבוצת גזע תכונות קבועות שלא ניתנות לשינוי.
התכונות עוברות בתורשה כלומר המוצא והדם קובעים את רמתו של הגזע.

קבוצות הגזעים מתחלקות לשלוש קבוצות

הגזע הארי - הגרמנים , יוצרי התרבות.
הגזע השמי - סלבים , צוענים , נכים הומואים ויהודים - הורסי התרבות.
הגזע הארי העליון - מגלם את כוחות היצירה. עליו לגלם ולתקן את כל המעוות בעולם.


2. אנטישמיות –

היהודי נתפס כאויבו של הגזע הארי. היהודים הם בעלי תכונות שטניות, בוגדניות וערמומיות. הם נצלנים, טפילים ומשועבדים לכסף. היהודי קשור לבני גזעו בקשר יהודי עולמי המאיים לזהם את הדם הגרמני הטהור, מאיים על הכלכלה , על השלטון בגרמניה ושואף להשתלט על העולם כולו. היהודים ע"פ עיקרון זה הם כמו חיידקים המפוררים את האומה הגרמנית ומנוונים אותה. היהודים הם שגרמו לפרוץ המלחמה, לתבוסה בה, לחתימה על חוזה ורסאי והם שנעצו סכין בגב האומה. לאור כל זאת, יש להילחם ביהדות מלחמת חורמה כדי להעלימה לסלקה מהזירה ההיסטורית.

3. הלאום כערך עליון-

מדינת הלאום הגרמני תהיה גרמניה שרק בה יגיעו בני הגזע הארי למימוש הפוטנציאל שלהם.
מעשיו של האדם הגרמני מכוונים לסיפוק צרכי הלאום ולטובתו. היחיד אינו חשוב אלא רק במסגרת השתלבותו בכלל המדינה. המדינה מכוונת את חייו של הפרט והיא קובעת מה טוב לו ומה רצוי לו.



4. עקרון המנהיג - "פיהרר"

האידיאולוגיה הנאצית הדגישה את חשיבותו של המנהיג – ה"פיהרר", אשר מבטא את רצון העם ואת רצון האל. אין לערער על רצונותיו ופקודותיו של ה"פיהרר" שכן הוא עומד בראש ההיררכיה. תפקיד המנהיג ללכד את העם והוא המחליט, היודע, המכוון והמוליך את המדינה לחיזוק כוחה ועוצמתה. על פי עקרון זה על הגרמנים להישמע להוראותיו ללא כל תנאי ולציית ציות מלא לפיהרר באופן אישי למען טובת האומה. המנהיג אינו כפוף לשום חוק אנושי .


5. מרחב מחייה –

העם הגרמני חייב להתפתח ולגדול כדי שיוכל לשלוט על העולם ולכן זקוק העם הגרמני לאמצעי מחייה משובחים.
לכן זכותם של הגרמנים לכבוש את שטחי מזרח אירופה ולהפוך את התושבים לעבדיה של גרמניה.


6. שלילת הדמוקרטיה והקומוניזם-

הנאציזם שלל את חופש המחשבה, חופש המצפון, חופש ההתארגנות וחופש הדיבור. הוא שלל את הדמוקרטיה והקומוניזם שייצגו את זכויות הפרט. הנאציזם מאמין באליטה שולטת, מפלגה אחת ומנהיג אחד למען טובתה של המדינה הגרמנית. הדמוקרטיה והקומוניזם נוגדות את את תורת הגזע , כיוון שהן מעניקות שוויון זכויות בו הנאציזם לא מאמין.

7.סדר חדש -

הנאצים האמינו שיש לסדר מחדש את אירופה לפי האידיאולוגיה הנאצית ולכן יש להשמיד את העולם הישן
ולבנות עולם חדש טהור שעליו ישלוט הגזע הארי.


האנטישמיות המודרנית בגלגולה הנאצי: מרכזיות השאלה היהודית באידיאולוגיה הנאצית, דימוי היהודי בעיני הצמרת הנאצית

הגזענות הפכה למרכיב חשוב ביותר באידיאולוגיה הנאצית והאנטישמיות ורדיפת היהודים הפכו להיות מימד מרכזי במדיניות של המפלגה הנאצית בשנות השלושים. גם אם לא תכננו את דרכי ההשמדה כבר בתחילת שלטונם, הרי שהנאצים האמינו כי סילוק היהודים מגרמניה תאפשר השלטת סדר עולמי ו"ריפוי" המערכות (דת, תרבות, כלכלה פוליטיקה...) מהתחלואה היהודית.


כבר בספרו "מיין קמפף" העלה היטלר את עיקרי הרעיון הגזעני. על פיו, המדיניות הגזענית,כאמור, כוונה בראש ובראשונה כלפי היהודים. ע"פי התורה הנאצית היהודים אינם לאום אלא גזע והם אינם מסוגלים לייסד מדינה משלהם משום שהם חסרי יכולת לעבוד, אין להם כושר יצירה והם מהווים טפילים המתכננים לכבוש את העולם ומהווים וניגוד מוחלט לגזע הארי.


היהודי הטפיל מעולם לא רצה להתמזג עם העמים האחרים. סימני ההיכר החיצוניים שלו באו להסוות את דמותו האמיתית ואת מטרותיו שהן, לדעת הנאצים, להביא לחורבן האנושות כולה.

דימוי היהודי בעיני הצמרת הנאצית כפי שבא לידי ביטוי בספרו של היטלר "מיין קאמפף", בצוואתו של היטלר בנאומיו ובקריקטורות:


ב"מיין קאמפף"- דמותו של היהודי מנוגדת לחלוטין לגזע הארי. העם היהודי לא היה מעולם בעל תרבות משל עצמו, יסודות יצירתו הרוחנית שאובים תמיד מאחרים. היהודים משתלטים על העולם באמצעות חדירה לעולם העסקים, התרבות התקשורת והפוליטיקה במדינות בהם הם חיים. ב"מיין קאמפף" היטלר מתייחס לתהליכי ההשתלטות של היהודים על גרמניה תוך הטעיית הגזע הארי והאנושות כולה לגבי מטרותיהם הסופיות- הקמת מרכז ארגוני למעשה ההונאה שלהם במימדים בינלאומיים ולא הקמת מדינה בפלשתינה כפי שחשבו כולם. על בספרו "מיין קמפף מופיעים הדברים הבאים: " "הוא (היהודי) משתמש בכל האמצעים כדי לחתור תחת הבסיס הגזעי של העם אותו הוא שואף לשעבדו. כשם שהוא משחית בשיטתיות נערות ונשים, הוא אינו נרתע מלשבור את מחסומי הדם בקרב עמים אחרים..."



בנאומיו: היטלר טען שהיהודי הוא הרוח הרעה המפרידה בין העמים והוא הסמל של ההרס הבלתי פוסק בחייהם. בנאום שנשא היטלר ב-1920 קבע: "לא יעלה בדעתכם כי ניתן להילחם במחלה (הרוח היהודית) בלי להרוג את מחוללה ובלא להשמיד את החיידק. ואל תדמו בנפשכם כי תצליחו להילחם בשחפת הגזע בלי להבטיח שהעם יהיה נקי מהחיידק נושא מחלה זו. השפעותיה של המחלות לא יחלפו לעולם והרעלת העם לא תיפסק, כל עוד יסולק מגופינו מחולל הנגע היהודי". בהדגישו את ה"סכנה היהודית" חש היטלר כמי שבא להושיע את העולם ולהציב את הגזע העליון במעמד שליט.



בקריקטורות: היהודים הוצגו בקריקטורות ובכרזות שהופצו ברחבי גרמניה והוצגו כמפלצות המשתלטות על העולם וכאנשים בעלי מימדים מפחידים. המנסים לנצל ילדים קטנים ותמימים להשחיתם ואף להרגם.




ב. הגורמים והנסיבות לעליית הנאצים לשלטון

בין השנים 1924 – 1928 השתפר מצבה הכלכלי של גרמניה והתייצב בה המשטר הפוליטי. נראה היה כי תקופת התסיסה והזעזועים שהיו לאחר המלחמה הסתיימו. הכלכלה הגרמנית נשענה על הלוואות ומענקים מארצות הברית וכאשר פרץ המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית ב- 1929 הוא השפיע על הכלכלה העולמית בכלל ועל גרמניה בפרט. השפעות המשבר היו בתחום הכלכלי, החברתי והפוליטי.


השפעת המשבר בתחום הכלכלי:

מיד לאחר נפילת הבורסה צמצמה ארה"ב את הסחר עם מדינות אירופה, ובפרט הפסיקה את המענקים והמלוות לגרמניה.

כלכלת גרמניה התמוטטה עם תחילתו של המשבר. התוצאה הייתה: התמוטטות מפעלים, (יותר ממחצית תעשיות גרמניה התמוטטו) סגירת בנקים, פשיטות רגל, ירידה במסחר, 8 מליון מובטלים ב - 1932.

השפעת המשבר בתחום החברתי:

המשבר הכלכלי פגע בעיקר במעמד הבינוני שעליו נשענה הרפובליקה. החלה אווירת ייאוש וחוסר אמונה במשטר הדמוקרטי שיציל את המצב. גרמנים רבים החלו לקוות למנהיג חזק אשר יציל את גרמניה מהמצב הכלכלי הנתון. כתוצאה מכך החלה המפלגה הנאצית להתחזק שכן המצע שלה דן בשיפור מצבה הכלכלי של גרמניה.

השפעת המשבר בתחום הפוליטי:

הנשיא היה רשאי לפרסם צווי חירום, כאשר הממשל הפרלמנטרי התקשה לתפקד, ובכך הוא יכול היה לעקוף את השיטה הפרלמנטרית מבלי להזדקק ל"רייכסטאג". ניתן לומר כי כעיקרון ניתנו לנשיא סמכויות בשעת חירום אשר העניקו לו כוח . במסגרת זו יכל הנשיא יכול לבטל את זכויות האזרח, לשתק את פעולת הפרלמנט ולכפות בכוח הזרוע את סמכויות הממשל המרכזי. אולם החוקה לא קבעה באופן חד משמעי את הנסיבות בהן מותר לנשיא להפעיל צווי חירום ולא הי הצפוי שיעלה לשלטון נשיא קיצוני שיעשה שימוש בסעיף נגד כוונת המחוקק.

המשבר הכלכלי הוביל לעליית מפלגות קיצוניות כמו המפלגה הנאצית מחד והמפלגה הקומוניסטית מאידך. המפלגות התקשו לשתף פעולה בינהן כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי- חברתי. כל הפעולות בוצעו באמצעות צווי חירום. בו בזמן, עקב החשש להפיכה קומוניסטית בגרמניה, הנשיא הינדנבורג הדיח את ראש הממשלה, והעביר את השלטון למפלגות המרכז בראשות ברנינג.
בראשית שנות השלושים החלה התעמולה הנאצית להגביר את השפעתה. גרמניה היתה במשבר חריף והאווירה ששררה היתה נוחה להתפשטות הרעיונות האנטי דמוקרטיים של הנאצים ולסיסמאות בדבר שלטון היד החזקה של שליט יחיד. המוני העם שנפגעו מהמשבר הכלכלי החמור היו מוכנים ,יותר מאשר מבעבר לקלוט את הדמגוגיה של הנאצים. היטלר הלהיב את ההמונים באמצעות מצעדי ראווה מרשימים ונאומים שהיו בנושא כיבושים, ביסוס הכלכלה, ביטול חוזה ורסאי, האשמת היהודים בבעיות, מלחמה בקומוניזם ובקפיטלים.
ב - 1930 קיבלה המפלגה הנאצית 107 צירים מתוך 500 המושבים של בפרלמנט לעומת 12 הצירים ב - 1928. ב-1932 שוב נערכו בחירות בגרמניה, הנאצים זכו ב - 230 מקומת בפרלמנט, המפלגה הנאצית הופכת להיות למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. היטלר לא הצליח להשיג רוב מוחלט כדי להיבחר לקאנצלר משום שבמקום השני היו הסוציאל-דמוקרטים ובמקום השלישי היו הקומוניסטים שהיו מתנגדיו. כוחו של היטלר גבר ומס' חברי המפלגה עלה למיליון איש.
הנאצים השליטו טרור ברחבי גרמניה מבלי שהממשלה תנקוט באמצעים חריפים נגדם. היטלר ביקש מהינדנבורג את משרת הקאנצלר, הינדנבורג סרב בטענה שלהיטלר אין רוב בפרלמנט וכתגובה היטלר נקט מדיניות עוינת והצטרף לאופוזיציה וניסה להרכיב גוש ימין.
מפלגות הימין הופכות לגוש אופוזיציוני חזק, בלית ברירה התפטר הקאנצלר שלייכר מתפקידו

וב- 30 בינואר 1933 מינה הינדנבורג את היטלר לקאנצלר גרמניה. היטלר אם כך עלה לשלטון לא באמצעות מהפכה אלא באמצעים חוקיים בלבד. המשטר הדמוקרטי של גרמניה,שלא היה יציב, לא הצליח לעמוד בשעת המשבר האמיתי וקרס לנוכח המשבר הכלכלי.

תהליך התבססות הנאציזם ברייך השלישי ( המעבר מדמוקרטיה לנאציזם) (1933-1939)

*המהפך הראשון של היטלר ושריפת הרייכסטאג
ב-30 בינואר 1938, קיבל היטלר מידי הנשיא הינדנבורג את השלטון. תקופה חדשה החלה בתולדות גרמניה והעולם כולו. תוך זמן קצר קבע היטלר בחירות חדשות בראשית חודש מרץ והחל להטיל הגבלות שונות על פעולתן של המפלגות היריבות. בשבוע שלפני הבחירות, פרצה שריפה בבניין הרייכסטאג שבברלין. היטלר האשים את הקומוניסטים במעשה ובעזרת צו חירום שהוציא הנשיא, הוא הורה למשטרה להילחם בקומוניסטים ובסוציאל דמוקרטים( שהשמיעו רמזים רבים לכך שהנאצים אחראים להצתת בניין הרייכסטאג).

*"חוק ההסמכה"
בבחירות שהתקיימו בגרמניה במרץ 33' זכו הנאצים לניצחון גורף של 44% מהקולות. כעת יכול היה היטלר להקים ממשלה בעלת רוב מוחלט. כך התאפשר לו להעביר את "חוק ההסמכה" (מרץ 1933). במסגרת החוק אישר הרייכסטאג את סמכותה של הרשות המבצעת בראשות הקאנצלר לקבל כל חוק. הנימוק לכך היה ששעת החירום מחייבת ריכוז סמכויות. כמו כן, החקיקה החדשה עדיפה על פני כל חקיקה קיימת – החקיקה הנאצית מבטלת כל חוק קיים. משמעות חוק זה הייתה – ביטול הרייכסטאג ואיחוד הרשויות בגרמניה. הפרדת הרשויות היא תנאי הכרחי לדמוקרטיה, כאשר מבטלים את הפרדת הרשויות- מבטלים למעשה את הדמוקרטיה.

תהליך ה"תיאום"
הנאצים הקפידו לבצע תהליך של "תיאום" בין העם לבין המפלגה והשקפותיה. ב-1933 התקבל חוק שאסר על קיום מפלגות נוספות. תהליך התאום התבצע ע"י שימוש באמצעי שכנוע, רמייה או כוח. האיגודים המקצועיים פורקו ורכושם הוחרם. במקום איגודים אלה הוקמה "חזית העבודה הגרמנית" שדאגה לתנאי העבודה של העובדים ולבילוי ולבידור בשעות הפנאי. כמו כן, שביתות נאסרו לחלוטין, סגל המורים והמרצים באוניברסיטאות ובבתי הספר עברו "טיהור" יסודי, נערים הצטרפו ל"נוער היטלר" ונערות ל"ברית הנערות הגרמניות", עורכי עיתונים ועיתונאים הוחלפו, אמצעי התקשורת ההמונית הועמדו תחת פיקוח המשרד להשכלה עממית ולתעמולה בראשות גבלס.
נגד דמוקרטים ואנשי שמאל ננקטו אמצעים נוקשים. בתי דין עממיים שפטו כל מי שנאשם בפעולות נגד המשטר והמושגים "נאמנות" ו"בגידה" קיבלו פירושים נרחבים ביותר, בהתאם לאידיאולוגיה השלטת. אלפי בני אדם נעצרו ונכלאו במחנות ריכוז, שבהם שרר משטר נוקשה ואלים. לשם ביצוע משימות אלו הוקמו כוחות משטרה מיוחדים ובהם בלטה המשטרה החשאית – גסטאפו – ולצידה יחידות המשמר (S.S) שתפקידן היה לשמור על בטחון המדינה ומנהיגיה. יחידות אלו היו ממונות על מחנות הריכוז ברחבי גרמניה.

חיסול הצבא הנאצי הפרטי – "ליל הסכינים הארוכות"

בראשית ימיה של המפלגה היא אמצה לעצמה יחידות סמי צבאיות שנקראו "פלוגות הסער" (ה-ס.א). אנשי ה-SA מילאו תפקיד של שומרי סדר באסיפות המפלגה ואת התפקיד של מפרי הסדר באסיפות של מפלגות אחרות. ה-ס.א נלחם ברחוב ביחידות מקבילות של קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים והטיל פחד על יריביו.
לאחר עליית הנאצים לשלטון, החלה תסיסה גדולה בקרב פלוגות הסער. כוחות אלו, בראשות מפקדם רהם, טענו שיש לחולל "מהפכה שנייה" – חברתית, ולסלק מעמדותיהם את הקפיטליסטים ומפקדי הצבא השמרנים. רהם לחץ לשילוב כוחותיו בצבא ולמינויו לשר המלחמה. רבים ממנהיגי ה-ס.א ובהם מובטלים, האמינו כי לאחר עליית הנאצים לשלטון יזכו במשרות שמנות, על חשבון אלה שעימם "ייסגר חשבון".
התבטאויות אלה קוממו רבים בצמרת המפלגה והצבא. באותו זמן, הנשיא הינדנבורג הישיש כבר היה למעשה על ערש דווי. היטלר ביקש להיפטר מנושא משרה זו אשר זה המחזיק בה הוא גם מפקדו העליון של הצבא. כדי לממש תוכנית זו הוא נזקק לתמיכת הגנרלים שדרשו מהיטלר לפעול.
"ליל הסכינים הארוכות"-ב-30 ביוני 1934 נקט היטלר צעד קיצוני, הוא יצא במבצע לילי נועז שמטרתו הייתה לחסל את הגורמים שלפי היטלר הפריעו לשלטונו, רהם ורבים ממנהיגי ה-ס.א ואויבים ממשיים ופוטנציאלים של היטלר נרצחו באותו ערב. בפעולה זו מחק היטלר את כוחו של ה-SA פעולות אלה ביצרו את כוחו של היטלר בצמרת והרתיעו מתנגדים אפשריים במפלגה ומחוצה לה. כחודש לאחר מכן נפטר הנשיא הינדנבורג. היטלר נטל גם את תפקיד הנשיא לעצמו והפך למעשה להיות ל"פיהרר" (המנהיג) של גרמניה והחיילים נשבעו לו אמונים אישית. בכך הוגשם עקרון המנהיגות הריכוזית של האידיאולוגיה הנאצית- ראש המדינה וראש הצבא, אחד הם.

נאציפיקציה בתחום החינוך והתרבות

בבתי הספר ובאוניברסיטאות שונו תוכניות הלימודים והותאמו לעקרונות האידיאולוגיה הנאצית. סגל המורים והמרצים עברו "טיהורים יסודיים". בנוסף, הוטלה צנזורה כבדה על ספרים ועיתונים וכמו כן הופץ העיתון הנאצי. כל אלה למעשה שירתו את הנאצים בהפצת והנחלת האידיאולוגיה שלהם בעם ובביטול כל אידיאולוגיה אחרת והתנגדות אחרת.

צמיחת הצבא הנאצי

ישנן מספר אפשרויות למקורו של הצבא הנאצי:
- הצבא/המשמר של הנאצים - ה-S.A.
- הצבא הגרמני הוותיק, בוגרי מלחמת העולם הראשונה - ה"רייכסווהר".
נשאלת השאלה על מה יתבסס הצבא הנאצי.
רהם, שעמד בראש פלוגות הסער (SA), היווה איום כלפי היטלר. פלוגות הסער לא היוו חוט שדרה לצבא. הן היו אספסוף - פלוגות טרור. היטלר טוען שאת הצבא אפשר לבסס רק על הצבא הגרמני הוותיק.
כפי שכבר ציינו בתת פרק הקודם, היטלר חיסל את ה-S.A בליל הסכינים הארוכות. היטלר מקים לתחייה את המסגרות הישנות, שאוהדות את המפלגה הנאצי (הצבא הוא תמיד יותר ימני-שמרני). צבא זה הוא מלכתחילה צבא שמרני, בצבא זה ישולבו לפי הצורך פקידים נאצים שישמרו על כך שהצבא יהיה נאמן למשטר.

ריכוז הסמכויות

כחודש לאחר "ליל הסכינים הארוכות" נפטר הנשיא הינדנבורג והיטלר נטל לעצמו גם את משרתו והפך למנהיג היחיד להלכה ולמעשה – ה"פיהרר".
מדוע היטלר חיכה למותו הטבעי של הנשיא כדי לרכז באופן סופי את השלטון סביב דמותו הבלעדית:
- הדבר נראה יותר חוקי ויותר לגיטימי.
- הינדנבורג היה לעזר בשביל היטלר ולכן חיכה שימות כדי שלא יצטרך לפגוע במהלך כהונתו. הינדנבורג לא היווה איום להיטלר. הוא מעין בן ברית של היטלר.
- הינדנבורג הוא יקיר מלחמת העולם הראשונה והוא מסמל את גרמניה הצבאית שהיטלר מעוניין לפעול בה; הוא סמל גרמני יקר מהמורשת הגרמנית והאידיאולוגיה הנאצית ייחסה כבוד רב למורשת התרבותית וההיסטורית של הגרמנים.
כיצד ריכוז המנהיגות בידו שירת את היטלר?
- היטלר הוא המפקד הכללי של הצבא - החיילים נשבעים לו אמונים אישית.
- הוא קיבל את הסמכות להוצאת צווי חירום - הוא יכול לשנות, בשם שעת החירום, את כל מערכת החיים היומיומית.

מצבם של היהודים בגרמניה עד לחוקי נירנברג

החרם הכלכלי של אפריל 1933:

המפלגה הנאצית עלתה לשלטון בינואר 1933. עלייתה של המפלגה לשלטון לוותה בגל של אלימות כלפי מתנגדיה הפוליטיים של המפלגה – ליברלים ואנשי שמאל – וכן נגד רכוש ומסחר יהודיים. גל אלימות זה בוצע ע"י פעילי מפלגה שיכורי ניצחון.
הפעילות האנטי-יהודית המאורגנת והכלל-ארצית הראשונה שנעשתה בגרמניה הייתה באפריל 1933. הטרור הנאצי עורר גל של מחאות בקרב יהודים ולא-יהודים בכל רחבי העולם , מנהיגים רבים בעולם בקרו את המדיניות הגזענית של היטלר והממשל הנאצי הטיל על היהודים את האחריות להוקעתה של גרמניה ברחבי העולם, למרות שהיהודים בכלל לא עודדו מחאה זו.
בתגובה לתעמולה האנטי- נאצית שהיהודים, כביכול, הפיצו בעולם החליטה ממשלתו של היטלר להטיל חרם ("בויקוט") על בתי עסק יהודיים, פעולה זו הפכה את יהודי גרמניה לבני ערובה. המבצע עצמו הוטל על גורם מפלגתי ולא על גורם ממלכתי, ובראשו היה יוליוס שטרייכר, עורך השבועון "דר שטירמר" (עיתון הסתה נאצי). החרם התקיים בכל רחבי גרמניה ב-1 באפריל ונמשך באופן רשמי יום אחד, אך היו מקומות בהם הוא נמשך זמן רב יותר באופן לא-רשמי. משמרות נאציים הוצבו בפתחי חנויות שהיו בבעלות יהודית וקראו לציבור להימנע מקנייה אצל יהודים, חלונות ראווה נמרחו בסיסמאות, והיום כולו היה מפגן אנטי-יהודי המוני.
בפועל, נתקלו מבצעי החרם בקשיים לא מעטים ביום החרם ולא הצליחו לסחוף איתם את ההמונים אך גרמנים רבים גילו אדישות לחרם ולא יצאו להגנה על היהודים.

הרחקת היהודים מהשירות הציבורי:

ב-7.4.1933 נחקק חוק שכונה "החוק בדבר החזרת הפקידות המקצועית על כנה". חוק זה נועד לסלק מהשירות הממלכתי יהודים ולא-יהודים שנתקבלו לשירות בימי רפובליקת ויימר ונחשבו לנאמני השלטון הקודם. בתחילה החוק הוגבל רק לכמה אלפי יהודים.
הנשיא הינדנבורג ביקש מהיטלר שלא יחייב את החוק על יהודים שהיו נכי מלחמת העולם הראשונה בטענה שצעד מעין זה יהיה בלתי נסבל בעליל. היטלר הסכים ואך לאחר מותו של הינדנבורג החוק הוחל גם על היהודים שהיו נכי מלחמת העולם הראשונה.
ביצוע החוק: רופאים ועורכי דין יהודים סולקו באופן הדרגתי ממשרותיהם בשירות המדינה, יהודים הורחקו מהנהלת בנקים, מס' התלמידים בבתי ספר ובאוניברסיטאות הוגבל, יהודים נדחקו מכל תחומי הפעילות התרבותית (סופרים, אמנים, מנצחי תזמורות, במאי סרטים ועורכי עיתונים), הודחו חוקרים ומדענים ממכוני מדע ואוניברסיטאות (גם מדענים וחוקרים זוכי פרס נובל בכימיה ובפיזיקה). בפעילויות אלה זכו הנאצים לשיתוף פעולה נרחב מצד אותם מוסדות ואף רבים מהיהודים במשרות אלה (כמו למשל אלברט איינשטיין) עזבו את גרמניה מרצונם ואחרים אולצו לעזוב. היטלר החמיר עם אכיפת החוק עד לכך שמנע גם מגרמנים שבני זוגם יהודים להמשיך ולהחזיק במשרות.

מצבם של יהודי גרמניה לאחר חוקי נירנברג:

חוקי נירנברג והשפעתם על יהודי גרמניה:

לאחר תקופה רגועה יחסית במדיניות הנאצית נגד היהודים ב-1933 (שנבעה ממניעים טקטיים הקשורים בין השאר במדיניות החוץ של היטלר). מתוך היענות ללחצים מלמטה ומתוך רצון לתת למדיניות האנטי-יהודית מסגרת חוקית, החליט היטלר על כינוס הרייכסטאג במסגרת הוועידה השנתית של המפלגה הנאצית בנירנברג. בוועידה זו הציג היטלר שורה של חוקים גזעניים שאושרו ברייכסטאג. חוקי נירנברג לא הסתפקו בשלילת האמנציפציה שהיהודים קיבלו, אלא הרחיקו לכת עוד יותר וסימנו אותם כגזע נפרד, בעל דם שונה, שאינו יכול להיות חלק מהחברה הגרמנית.
"חוק אזרחות הרייך": עפ"י חוק זה, נקבע כי אזרחי הרייך הגרמני הם רק מי שיש להם דם גרמני או שהם בעלי דם קרוב לגרמנים. רק לאזרחי הרייך מגיעות זכויות פוליטיות מלאות. בתקנה שפורסמה ב-14.11.1935, נאמר במפורש כי יהודים אינם יכולים להיות אזרחי הרייך, אין להם כל זכויות פוליטיות והם אינם יכולים לכהן במשרות ציבוריות. בתקנה זו הוגדרו כ"יהודי":
מי ששלושה או שני סבים שלו הם יהודים.1
. אדם המשתייך לקהילה יהודית.2
. אדם שנישא ליהודי או בעל יחסים עם יהודים מחוץ לנישואין (או שנולד מחוץ לנישואין)3

"החוק להגנת הדם והכבוד הגרמניים": חוק זה אסר על נישואים בין יהודים לבין "בעלי דם גרמני". החוק גם לא הכיר בנישואין מסוג זה שנערכו מחוץ לגרמניה. כמו כן חוק זה אוסר על יהודים להעסיק במשק ביתם נשים בעלות דם גרמני שהן למטה מגיל 45, נאסר על יהודים להציג את דגל גרמניה אך הותר להם להציג את "הצבעים היהודיים".
חוקי נירנברג הגדירו גם דרגות שונות של בעלי גזע מעורב ואלה קיבלו זכויות וחובות שונות. יהודים ולא-יהודים רבים קיוו שחקיקת חוקים אלו תביא לסיומו של תהליך ההסלמה במדיניות האנטי יהודית של המשטר הנאצי ואולי אף יביאו לכדי מתן אוטונומיה ליהודים בגרמניה.
השפעות החוקים על היהודים בגרמניה: בהשפעת חוקי נירנברג החלו אנשי רוח ומנהיגי הקהילה היהודית לחשוב על הגירה מגרמניה למערב אירופה, ארה"ב וא"י. חשוב לציין כי אף על פי שחוקי נירנברג פגעו בקהילה היהודית והעלו את החשיבות שבהגירה מגרמניה, בפועל היא לא הביאה לתנועת הגירה משמעותית. מצד אחד הלכה וגברה ההכרה שהחיים היהודיים במדינה אינם יכולים להימשך לאורך זמן ומצד שני יהודים רבים לא ראו בהגירה פתרון מציאותי.

הוקעה תרבותית ובידוד חברתי:

בד בבד עם ההליכים החוקיים והכלכליים נגד היהודים, התרחש תהליך עקבי של הוקעה תרבותית ובידוד חברתי של היהודים. בין הצעדים שננקטו נגד היהודים היו:
נאסר על יהודים לשבת בגנים ציבוריים, להשתתף בארגוני ספורט ולהחזיק בחיות בית.
בפתחי כניסה לאולמות לימוד באוניברסיטאות עמדו חברי אגודת הסטודנטים הגרמנים והזהירו מפני מרצים יהודים.

במסגרת המאמצים להשליט את הרוח הנאצית על התרבות והאמנות, נערכה בליל 10.5.1933 שריפה פומבית של ספרים בערים רבות בגרמניה. ההמון המשולהב התכנס בכיכרות הערים והעלה באש אוצרות רוח וידע שנכתבו על ידי יהודים ושאר אנשים שהוקעו ע"י הנאצים כאויבים בעלי השפעה שלילית על התרבות הגרמנית. תהליכי ההוקעה התרבותית נמשכו גם בשנים הבאות וחייהם של אנשי רוח ואקדמיה יהודים נעשו בלתי נסבלים. החותם הנאצי השאיר את חותמו בכל ענפי התרבות.

ההפוגה של שנת 1936 במדיניות הנאצית

כתוצאה מההכנות לקראת האולימפיאדה ה-16 שהתקיימה בברלין בשנת 1936, חלה הפוגה במדיניות האנטי-יהודית שהנהיגו הנאצים. היטלר ייחס חשיבות רבה לאולימפיאדה וביקש להשיג באמצעותה שני יעדים:
להציג לעולם את גרמניה המתפתחת והמלוכדת בנאמנותה לשלטון.
להבליט את הישגי הספורטאים הגרמנים ולקדם את הספורט וטיפוח הכושר הפיזי בגרמניה.
כדי לרצות את דעת הקהל העולמית, הוצנעה התעמולה הנאצית והפגיעות הגזעניות. כתובות אנטי-יהודיות ולוחות ראווה עם גיליונות "הדר-שטירמר" נעלמו ממקומות ציבוריים. בנוסף בין צוות הספורטאים האולימפי של גרמניה השתתפו שני ספורטאים שלא ענו לכללי טוהר הגזע – סייפת יהודייה למחצה ושחקן הוקי-קרח יהודי.
אך בכל זאת, שנת 1936 הייתה שנת מפנה בעבור גרמניה; כלכלת גרמניה התחזקה והאבטלה חוסלה כמעט כליל. היטלר החל במלאכת הגברת החימוש והיערכות לקראת עימות מלחמתי. תוכנית ארבע השנים של היטלר, שמטרתה הייתה להכין את הרייך למלחמה, הובילה לעליית מדרגה במדיניות האנטי-יהודית: החלה "אריזציה" (הפיכה לארי) מואצת של בתי עסק יהודיים, מאמצים גוברים לכפות על היהודים הגירה מגרמניה ופעילות תעמולתית קדחתנית במטרה להדגיש את האיום היהודי וחתרנות היהודים.

שנת 1938 – שנת המפנה, ליל הבדולח
בשנת 1938 הפכה המדיניות הנאצית לתוקפנית יותר וגרמניה סיפחה לשטחה מדינות אחרות ללא התנגדות:
1. 1938- סיפוח אוסטריה- "האנשלוס"
2. ועידת מינכן בה התגלו בריטניה וצרפת במלוא חולשתן כאשר הפקירו את צ'כוסלובקיה בידי היטלר שספח ממנה את חבל הסודטים (חבל שגרו בו גרמנים רבים וניתן לצ'כוסלובקיה בהסכם ורסאי)
מיד עם ההשתלטות על שטחים אלו, החלו הנאצים להטיל מגבלות גם על יהודי אוסטריה, שחלקם המכריע היה מרוכז בוינה. החקיקה הנאצית הועתקה כעת גם לאוסטריה והיהודים סבלו השפלות פומביות. היהודים הורחקו מהחברה ונושלו מהכלכלה. בנוסף לכך, הופעלה באוסטריה ובגרמניה מדיניות של הגירה כפויה של יהודים אל מחוץ לשטחי הרייך. כבר ב-1935 קראו אישים בממשל הגרמני להאיץ את הגירת היהודים מגרמניה, אך הדבר לא היה חלק ממדיניות רשמית. עפ"י הניסיון שנרכש באוסטריה, גובשה מדיניות רשמית של הגירה כפויה. מדיניות זו נשענה על תפיסת הס"ס שיש להפעיל אמצעי כוח משטרתיים ברוטאליים נגד היהודים כדי להכריחם להגר. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה נחשבה ההגירה הכפויה כ"פתרון הרצוי של השאלה היהודית", אך לאחר פרוץ המלחמה תפיסה זו השתנתה.

ליל הבדולח

במהלך 1937-1938 הלך וגדל מספר התקנות שנישלו את היהודים מן החברה והכלכלה. בין השאר הוחרף תהליך האריזציה של מפעלים יהודים, היהודים הוכרחו לצרף שם יהודי (ישראל, שרה וכו') לשמם, דרכוני היהודים סומנו באות J והמעמד המוכר של המסגרות הקהילתיות היהודיות בוטל.
באוקטובר 1938 גורשו באלימות ברוטאלית כ-17 אלף יהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו זמן רב בגרמניה. יהודים אלו נותרו חסרי כל בעיירה על גבול גרמניה-פולין כאשר שתי המדינות לא נתנו להן להיכנס. בין המגורשים הייתה משפחת גרינשפן, שבנה בן ה-17 שהה באותה העת בפאריז. כששמע על הגירוש, התנקש במזכיר השלישי של שגרירות גרמניה בצרפת ופצע אותו אנושות.
מעשה זה שימש עילה לפוגרום שיזם שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס, בהסכמתו של היטלר. בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938, תקפו חברי המפלגה הנאצית יחד עם המון רב יהודים רבים, בתי עסק יהודים ושאר מוסדות יהודיים. הוצתו קרוב לאלף בתי כנסת, נשרפו ונשדדו למעלה מ-800 חנויות, 91 יהודים נרצחו וכ-30 אלף נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז (הם שוחררו רק לאחר שסופקו הוכחות שהם מתכוונים לעזוב את הרייך). הזכוכיות השבורות של בתי הכנסת והחנויות הקנו לפוגרום זה את השם "ליל הבדולח".
רכוש רב שנהרס בפוגרום היה מבוטח והדבר היה למעמסה על האוצר הגרמני. בתגובה, החליט האוצר הגרמני להטיל קנס של כמיליארד מארק (כרבע מהרכוש של יהודי גרמניה) והמדינה נטלה לעצמה את תשלומי הביטוח. לאחר ליל הבדולח נחקקו חוקים נוספים שמטרתם הייתם לדחוק סופית את היהודים אל מחוץ לחברה הגרמנית. גם מבנה הקהילה היהודית הלך והתפורר – הנציגות הארצית של היהודים פוזרה וביולי 1939 הוכרה ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה כגוף המתאם היחיד בין המשטר לאוכלוסייה היהודית. כל הארגונים היהודיים האחרים בוטלו.


דרכי ההתמודדות של הנהגת יהודי גרמניה עם המדיניות הנאצית שנכפתה על היהודים

יהודי גרמניה היו מפוצלים לארגונים, זרמים ומוסדות שונים ללא ארגון-גג מקיף בעת עליית הנאצים לשלטון. למרות זאת, התגובות של חוגי המנהיגות השונים למהלכים האנטישמיים הראשונים היו דומות למדי – תגובות של מבוכה והתלבטות.

"האגודה המרכזית"
"האגודה המרכזית של האזרחים הגרמניים בני דת משה", שהיה הארגון הגדול ביותר, סירב לאבד תקווה ואימץ את הגישה שאילוצי השלטון יניעו את הנאצים לחדול ממדיניותם האנטישמית במוקדם או במאוחר. הוא ניסה בינתיים לבקש סיוע מהחוגים השמרניים הלא-נאציים שהיו שותפיו של היטלר לשלטון וגם ניסה להשתמש בכלים משפטיים כדי להיאבק בנישול יהודים ממשרותיהם.
לא עלה על דעתם להמליץ על הגירה מגרמניה, הם ראו עצמם כבני העם הגרמני לכל דבר – על אף הקיפוח, האפליה והטרור, והתעקשו להפגין חזות פטריוטית.

"הברית הארצית של חיילי החזית היהודים"
ארגון זה ייצג את ותיקי הלוחמים היהודים בצבא הגרמני. נציגי הברית הארצית פנו לנשיא הינדנבורג, מפקדם לשעבר, והצליחו להשיג הקלות עבור בני משפחותיהם. אולם לאחר פטירתו של הינדנבורג באוגוסט 1934 ואיחוד משרות הנשיא והקנצלר בידי היטלר, לא נותרה דמות בימין המסורתי הלא-נאצי שניתן היה לפנות אליה וההקלות שניתנו להם בוטלו.

תגובת האורתודוקסים
חוגי האורתודוקסיה, שייצגו את החוגים הדתיים האדוקים ביותר, ניסו להגיע להסדר עם הנאצים. הם הודיעו לשלטונות שהם מוכנים לקבל את הסדר החדש במדינה, ובלבד שהיהודים יוכלו לשמור על אורח חייהם הדתי, לעבוד במקצועותיהם ולנהל את חייהם בביטחון.

"התאחדות ציוני גרמניה"
ארגון זה עודד את היהודים להתכונן לעלייה לא"י ועודד את ההסתדרות הציונית ליזום את "הסכם ההעברה" עם ממשלת גרמניה כדי שיותר לעולים לפדות את רכושם ולקבל פיצויים בערכם המירבי עם הגיעם לארץ. עם זאת, גם ראשי התנועה הציונית עודדו מאמצים לחזק את הקהילה היהודית בגרמניה. מגמה זו באה לידי ביטוי במאמרו של רוברט ולטש בעיתון ציוני למחרת יום החרם הכלכלי על בתי העסק היהודים ב-1933, בו הוא קרא ליהודי גרמניה להגיב ע"י חיזוק הקשר שלהם לזהות היהודית ולקהילה היהודית.

הקמת הנציגות הארצית
כעבור זמן מה, הוקמה "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה", בראשות ליאו בק. גוף זה, שייצג את רוב הארגונים היהודיים במדינה, עסק בעיקר בהרחבת שירותי הקהילה היהודית, בהבינו שאין תכלית בניהול מאבקים פוליטיים ומשפטיים לשיפור מצבם של היהודים. שירותים אלה הקיפו את תחומי החינוך, התרבות והסעד.

פעולותיה של הנציגות הארצית:
1. בתחום החינוך: באותן השנים גדל לא רק הצורך בסיוע כספי בקרב יהודי גרמניה ומוסדותיהם, אלא גם הצימאון להעמקת החינוך לערכים היהודיים
ניתן לייחס את הגידול התלול במס' התלמידים בבתי ספר יהודיםהאנטישמית ששררה בבתי הספר הממלכתיים. מערכת החינוך היהודית העניקה משענתרוחנית-נפשית שניסתה לעזור להם להתמודד עם המשבר בחייהם. חלק ניכר ממוסדות הלימוד (שקלטו גם מורים שסולקו מעבודותיהם) הוקמו במבנים ארעיים ומוזנחים בשל המצב הכלכלישל הקהילות.
1. חינוך מבוגרים: ניתן היה לראות גידול רבשחל ברישומם של מבוגרים למסגרות של השכלה יהודית – ככל שהלך והעמיק הבידוד שלהיהודים, חשו יהודים רבים צורך להתלכד עם יהודים אחרים והדבר קירב אותם ללימודיהמורשת היהודית.
2. בתחום התרבות: הוקם גם "איגוד התרבותהיהודי" שתפקידו היה לקלוט את האמנים שסולקו מתפקידם ולספק תרבות ליהודים שלאהרגישו יותר בנוח ללכת למקומות תרבות שאליהם גרמנים הלכו. לאחר קבלת אישורמהשלטונות הוקמו תזמורת סימפונית, תיאטרון ובית אופרה יהודיים.
3. עיתונות יהודית: בעקבות המדיניות הנאצית, הפכה העיתונות היהודית לאחד מהכלים החשובים ביותר במאבקם של היהודים על מעמדםוקיומם.

יחסה של הנציגות הארצית למדיניות הנאצית:

פרסום חוקי נירנברג היווה נקודת מפנה ביחסם של חוגי המנהיגות היהודים למצב ששרר במדינה. היה ברור שמצבם של היהודים לא ישתפר בעתיד הקרוב ולכן נעשו ניסיונות לסייע ליהודי גרמניה להסתגל למצבם החדש. ארגונים שונים שנוספו ל"נציגות הארצית" יזמו קורסים להסבה מקצועית והקמת עסקים יהודיים על בסיס משפחתי. הנציגות פנתה לארגונים יהודיים מחוץ לגרמניה כדי לממן חלק הולך וגדל בהוצאות. כמו כן, החלו להסתמן שינויים גם ביחס להגירה לחו"ל – המנהיגים הצהירו שהם רואים בכך פתרון אפשרי למצוקותיהם של מובטלים ובני נוער, אך לא לציבור הרחב. מדיניות זו נגד הגירה נבעה, בין השאר, מהתחושה שלמרות שהמצב לא יחזור לקדמותו, הנאצים עשויים להסתפק ברמת האנטישמיות הקיימת, שכן הם הצליחו כבר לסלק את היהודים מעמדות מפתח בחברה, לשים קץ לאמנציפציה שלהם ולבודד אותם מבני העם הגרמני. בנוסף היה קיים גם החשש שממשלות אנטישמיות במדינות אחרות יאמצו מדיניות אנטי יהודית אם יראו שהיטלר מצליח לסלק את יהודי גרמניה.
האשליה שהמצב עתיד לחזור לקדמותו התנפצה סופית לאחר ליל הבדולח אז כבר היה ברור שהמצב בהחלט עלול להחמיר. הממשלה הגרמנית תמכה מאוד בהגירת יהודים. הנציגות הארצית אומנם המשיכה לפעול וניסתה לקיים את כל מוסדותיה אך גם מצידה ניתן עידוד סמוי למהגרים מהמדינה, שמספרם הלך וגדל.

עמדת מדינות כלפי גורל היהודים ברייך השלישי
בשנת 1933 היגרו 37 אלף יהודים מגרמניה. ליל הבדולח לא הגדיל באורח משמעותי את הממוצע השנתי שנע בין 21 ל-25 אלף מהגרים בלבד.

הסיבות לירידה במספר המהגרים מגרמניה הנאצית לאחר ליל הבדולח:

1. גורם רגשי: היה ליהודי גרמניה קשר רגשי חזק מאודלמדינה ולתרבות הגרמנית. 1
2. גורם כלכלי: היה קשה למהגרים יהודים מגרמניה להתקבלבארצות אחרות. על רקע המשבר הכלכלי העולמי, מהגרים לא היו רצויים והיה קשה מאודלמהגרים למצוא מקומות עבודה, בייחוד אלו שהשתייכו למעמד הבינוני. עובדה זו מסבירהמדוע יהודי גרמניה חששו עד כדי כך להיפרד מרכושם וגם את העובדה שהיו כאלה שחזרולגרמניה.
3. האנטישמיות היורדת: הייתה תחושה שמדובר בתופעה חולפת, תחושה שהתחזקה על רקע ההקלה במדיניות האנטישמית במחצית השנייה של 1933 ושוב בתחילת 1936.
4. המנהיגות היהודית: המנהיגות היהודית בגרמניה ומחוצה לה התנגדה לרוב להגירה יהודית המונית. המנהיגות היהודית בגרמניה עודדה רק הגירה סלקטיבית (בני נוער, מובטלים וכו'). ארגונים יהודיים רבים בחו"ל התנגדו להגירה המונית מתוך החשש שמנהיגים אנטישמיים במדינות אחרות ינסו להיפטר מהאוכלוסיות היהודיות שלהן בדרכים דומות.

תנודות במספר היהודים בגרמניה הנאצית

- בשנת 1933 חיו בגרמניה כ-580 אלף יהודים. במשך השנים הגדיר השלטון הנאצי 44 אלף נוצרים כיהודים עפ"י חוקי נירנברג.
- באוסטריה חיו 185 אלף יהודים וב-1938, לאחר האנשלוס (סיפוחה לגרמניה) הם נוספו ליהודי גרמניה במניין הספירה.
- לאחר סיפוח חבל הסודטים בסוף 1938 (עפ"י הסכם מינכן – היטלר מאיים לתקוף את צ'כיה. ראשי המעצמות מתכנסים במינכן ולוחצים על צ'כיה לתת לגרמנים את חבל הסודטים), נוספו לגרמניה עוד 90 אלף יהודים.
- לאחר סיפוח העיר דנציג (פולין), נוספו לגרמניה עוד 1500 יהודים.
- ארבעת יעדי ההגירה העיקריים של יהודי גרמניה בשנים 1933-1939 היו: ארה"ב, ארץ ישראל, בריטניה, שאר מדינות אירופה ואמריקה הדרומית. ההגירה הפכה להמונית בשנת 1938, שבה התרחש פוגרום "ליל הבדולח", ו-30 אלף יהודים נאסרו במחנות ריכוז רק בשל היותם יהודים. במהלך השנה שלאחר הפוגרום ברחו מגרמניה כ-80 אלף יהודים ובסה"כ בין השנים 33-39 עזבו את גרמניה כ-235 אלף יהודים, שהם כמחצית ממספר היהודים בגרמניה ערב עליית היטלר לשלטון.
סה"כ חיו בגרמניה כ-900 אלף יהודים, פחות ממחצית מהם הצליחו להגר מגרמניה. סיבה מרכזית לכך נעוצה בכך שהבריטים הגבילו את אשרות העלייה שהם נתנו ליהודים בטענה שבא"י אין די משאבים כלכליים לאפשר את עלייתם של מספר רב של יהודים.

הסכם ה"העברה":

חיים ארלוזרוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, הגה תוכנית שעל-פיה הסוכנות תרכוש סחורות גרמניות ובתמורה יוכלו היהודים לעזוב את גרמניה עם רכושם. לפי תקנות ההגירה הבריטיות, יהודי שהיו לו לפחות 1000 ליש"ט, הוגדר כ"קפיטליסט" והרשו לו ולבני משפחתו לעלות ארצה מחוץ למכסה השנתית לעולים. לכול הצדדים היה אינטרס בהסכם – לגרמניה (אופציה למכור מוצרים תעשייתיים), לתנועה הציונית (היהודים עוזבים את גרמניה למקום בטוח יותר), לשלטונות המנדט וליישוב היהודי (יהודים באים עם כסף רב לארץ ומשקיעים בה).

פרטי התוכנית:
1. יהודי גרמניה הרוצים לעלות ארצה ימכרו את ויעבירו את הונם1. יהודי גרמניה הרוצים לעלות ארצה ימכרו את רכושם רכושם ויעבירו את הונם לחשבון בנק מיוחד שהסוכנות היהודית תפתחבברלין.
2. הסוכנות תשתמש בכסף כדי לקנות סחורותגרמניות שיש להן ביקוש בארץ.
3. כאשר היהודים האלה עלו ארצה, הסוכנות נתנהלהם כ-70 אחוז מערך הרכוש שלהם בלירות ארצישראליות ולכן הם כולם מוגדרים עפ"יהבריטים כ"קפיטליסטים" ויכולים לעלות ארצה.
לתוכנית הייתה התנגדות בחוגים שונים כיוון שבאותם השנים גופים יהודיים שונים ניסו לארגן חרם עולמי על מוצרים גרמניים כדי ללחוץ על היטלר למתן או אפילו לבטל את המדיניות האנטישמית שלו.
ההסכם עם גרמניה פעל גם בחודשים הראשונים שלאחר פרוץ המלחמה, עד שהופסק בשל ההסגר שהוטל הכלכלי על גרמניה. בתוך פחות מ-7 שנים הועברו לא"י בזכות ההסכם 8 מיליון ליש"ט ועוד 6 מיליון בעקיפים. עשרות אלפי עולים הגיעו לארץ ומספר גדול מהם נהנה מן הגידול ביכולת הקליטה של הארץ, כתוצאה מהזרמת ההון שנתאפשרה בעקבות ההסכם.

ועידת אויאן, יולי 1938

מטרות הועידה
ועידת אוויאן היא ועידה שהתכנסה בעיר אויאן בצרפת לדון בבעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים בעיקר כתוצאה מסיפוח אוסטריה. הערכת הועידה הייתה שהיו כחצי מיליון אנשים כאלה.
ארה"ב הבטיחה לפני כינוס הועידה שאף מדינה לא תצטרך לשנות את הקלות ההגירה שלה כדי לקלוט מהגרים יהודים מגרמניה. על אף הכרזה זאת, הייתה תחושה שברגע שהועידה תיפתח, ארה"ב תצא במחווה דיפלומטית שתחייב בסופו של דבר גם את המדינות האחרות.
עמדות המדינות בועידה:
- ארה"ב: "המחווה האמריקאית" הייתה שמעתה הבעיות הבירוקרטיות לא ימנעו את כניסתם של מהגרים על פי המכסה שנקבעה למהגרים מגרמניה ואוסטריה.
- הרפובליקה הדומיניקנית: הציעה לקלוט 100 אלף יהודים, אך היא ציפתה לעזרה ביצירת התנאים לקליטתם – עזרה שהיא לא קיבלה.
- אוסטרליה: הנציגים האוסטרלים טענו כי קליטת הפליטים תביא להתעוררות בעיית הגזענות.
- קנדה: הסכימה לקלוט אך ורק פליטים העוסקים בחקלאות וכיוון שהפליטים לא הגיעו מרקע חקלאי, הצעה זו לא הייתה רלוונטית.

תוצאות הועידה:
1.ברמה הפורמלית הוקמה ועדה בין- ממשלתית לטיפול בענייני פליטים. יהודי העולם ויהודי גרמניה בפרט נקלעו לדיכאון כבד לאור מצבם המתערער וועידת אויאן נתפסה בעיניהם כועידת תקווה.
2. היטלר חגג ניצחון תעמולתי גדול.

ברמה הפורמלית הוקמה עוד ועדה – הועדהבין-ממשלתית לענייני פליטים.
1. יהודי העולם ויהודי גרמניה בפרט נקלעולדיכאון שכן ועידת אויאן נתפסה על-ידם כועידת התקווה האחרונה.
2. היטלר חגג ניצחון תעמולתיגדול.
3. ועידת אויאן הובילה יחד עם ועידת מינכןל"ליל הבדולח". בועידת אויאן היטלר ראה שמדינות העולם החופשי אינן מוכנות לקלוטיהודים מגרמניה במספרים גדולים ולכן גרמניה לא תצליח להיפטר מהיהודים בדרכי שלום. ועידת מינכן הראתה שהמעצמות הדמוקרטיות חוששת עד כדי כך ממלחמה, שהן לא יעיזולהיכנס לעימות עם גרמניה. לכן הנאצים החליטו להפעיל טרור ברוטאלי כדי לאלץ את יהודיגרמניה לברוח בהמוניהם והתוצאה הייתה "ליל הבדולח".

מסע אוניית סנט לואיס, מאי-יוני 1939

1. 13.5.39: אניית נוסעים גרמנית – "סנט לואיס" – יוצאת עם 930 פליטים יהודים. לכולם אישורי כניסה לקובה, ל-734 מהם אישורי כניסה לארה"ב בתוך שלוש שנים.
2. 24.5.39: כאשר האונייה מגיעה לחופי קובה מחליטים שלטונות קובה לבטל את אשרות הכניסה שניתנו ליהודים.
3. 27.5.39: האנייה עוגנת בהוואנה (קובה), רק 22 פליטים מורשים לרדת לחוף.
4. 2.6.39: ממשלת קובה מורה לאנייה לעזוב את המים הטריטוריאליים של קובה.
5. 3.6.39: מחלקת המדינה האמריקאית דוחה הצעה שפליטים בעלי רישיונות יורשו להיכנס לארה"ב.
6. 4.6.39: האנייה מפליגה לאורך חופי פלורידה. יהודי ארה"ב מציעים לקובנים ערבות כספית המגיעה לסכום של מיליון דולר.
7. 5.6.39: ממשלת קובה מציעה להרשות לפליטים לחנות באיי פינוס אך היא חוזרת בה יום למחרת.
8. 6.6.39: הנשיא רוזבלט מקבל מברק ובו בקשה שארה"ב תשקול מחדש את סירובה לספק מקלט לפליטים. הנשיא אינו מגיב.
9. 6-9.6.39: האנייה חוזרת לאירופה. צ'ילי, פרגוואי וארגנטינה סרבו להציע מקלט.
10. 10.6.39: ממשלת ארה"ב מסרבת סופית להרשות לפליטים לרדת.
11. 11.6.39: רב החובל הגרמני של האנייה מתכוון להעלות את ספינתו על החוף האנגלי כדי למנוע את החזרה להמבורג.
12. 12-13.6.39: בריטניה, הולנד, בלגיה וצרפת מסכימות לקבל את הפליטים.
13. 17.6.39: הפליטים יורדים לחוף באנטוורפן.
14. 819 הפליטים שקיבלו מקלט באירופה מצאו עצמם תוך 12 חודשים תחת שלטון גרמניה ורבים מהם ודאי נרצחו במחנות ההשמדה. 287 הפליטים שנתקבלו ע"י בריטניה הושמו במעצר כ"זרים אויבים" כשנה לאחר כניסתם. אולם הם נשארו בחיים.

מסקנות מועידת אואין ופרשת אוניית סנט לואיס
ועידת אויאן ומסע אוניית סנט. לואיס הראו על התייחסותו האטומה והשלילית של העולם החופשי בכלל וארה"ב בפרט שלא היו מוכנים לפתוח את שעריהם לפליטים יהודים שניסו להימלט מציפורני הנאצים. היו לכך שני גורמים עיקריים:
המשבר הכלכלי היה בעיצומו והייתה הרבה התנגדות בכל מדינה ומדינה לכניסת מהגרים העלולים להתחרות בכוח העבודה
אפילו במדינות הדמוקרטיות ביותר לפני המלחמה שררה מידה לא מבוטלת של אנטישמיות.

מלחמת העולם השנייה

המהלכים העיקריים בחזיתות השונות עד סוף 1941, "האמנה האטלנטית", נסיבות הצטרפותה של ארה"ב למלחמה.

המהלכים העיקריים בחזיתות השונות עד סוף 1941

המערכה בפולין
- במערכה זו הצבא הגרמני הפעיל מס' שיטות צבאיות חדשות, למשל: חיל האוויר הגרמני השמיד את כל חיל האוויר הפולני עוד לפני שזה הספיק להתרומם מהקרקע. בנוסף, חיל האוויר מפעיל שיטה של הפצצות טרור, שמטרתה לזרוע פחד והשתקת כל רעיונות של התנגדות.
- מלחמת הבזק, "בליצקריג": שיטה זו היא שיטה של התקפת מחץ של חיל השיריון, כשטנקים רבים מכוונים את עוצמתם כלפי קטע מצומצם בחזית, פורצים, ושועטים קדימה בלי להמתין עד שהאזור ייכבש כליל, כדי לנצל את אלמנט ההלם והמהירות. כוחות אחרים, שנעו בעקבות כוחות השריון, השתלטו על האזור. התפקיד של השריון היה להלום, לפרוץ, להשמיד ולשעוט קדימה.
- פולין הייתה אמורה להיות מוגנת ע"י אנגליה וצרפת, אך הן לא יצאו להגנתה, בריה"מ, באקט של בגידה מופגנת כבשה את מזרח פולין (כפי שהוסכם בין רוסיה לגרמניה בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב).
- את השטח שגרמניה כבשה בפולין היא חילקה לשניים: החלק המערבי של פולין סופח לרייך ואילו מרכז פולין, שכונה "הגנרל גוברנמנט", יועד להיות אזור המחנות בהם הושמדו מרבית יהודי אירופה.

המערכה בפינלנד (מלחמה שפתחה בריה"מ)

הצבא האדום נתקל בקשיים לא צפויים בפינלנד, בשלב הראשון של המלחמה, הצבא הפיני הצליח ללכוד ולהשמיד 200 אלף חיילים סובייטים. מול העוצמה הסובייטית, הפינים הפעילו לוחמת גרילה ( הכוונה ללחימה של כוחות קטנים שלא מאורגנים תחת צבא פורמאלי של מדינה ריבונית) מוצלחת בעזרת מגלשי סקי. כאשר למדו הגרמנים את מסקנות המלחמה בין פינלנד ובריה"מ מסקנתם הייתה כי צבא בריה"מ חלש מאוד.
המטכ"ל הגרמני הסיק מהביצוע הכושל של הצבא האדום בפינלנד כי הצבא הסובייטי נהרס עד כדי כך מה"טיהורים" של סטלין בסוף שנות ה-30, שהוא לא בעל כושר לחימה של ממש ומכיוון שעימות צבאי עם בריה"מ נחשב לדבר בלתי-נמנע, רצוי להקדים את העימות כמה שניתן כדי לנצל את חולשתו הזמנית של הצבא הסובייטי.

הסיבות לכיבוש דנמרק ונורבגיה ע"י גרמניה:
1.הבריטים שקלו למקש את חופי דנמרק כדילפגוע במעבר של פלדה משובחת משבדיה לגרמניה.
2. חופי נורבגיה ודנמרק יכלו לשמש כ"קרש קפיצה" לפלישה לבריטניה דרך הים הצפוני.
3. שליטה בחופי נורבגיה יכלה לאפשר לגרמניה לפגוע במסחר הבריטי עם ארה"ב.


כיבוש הולנד ובלגיה
לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקימו הצרפתים את קו מז'ינו בגבול עם גרמניה, כדי שבמקרה של מלחמה, הגרמנים יתקשו לפלוש לצרפת. לכן, גרמניה משתלטת על הולנד ובלגיה כדי לתקוף את צרפת מצפון, תוך עקיפת קו מז'ינו.
קו ההגנה של הולנד היה שכאשר פלישה גרמנית תתחיל, ההולנדים יפציצו סכרים וגשרים באזור הפלישה וכך יוצפו השטחים במים ויעכבו את תוכנית הפלישה הגרמנית. לכן, הגרמנים פעלו בשיטה חדשה – הם הצניחו יחידות מובחרות לנקודות אסטרטגיות (שהיה ברור שההולנדים יפציצו). ההולנדים לא הצליחו לפוצץ את הנקודות וכך הולנד נכבשה.

כיבוש צרפת
מתחילת המלחמה ניהלו צרפת ובריטניה "מלחמה מזויפת" (זיצקריג – מלחמת ישיבה) בחזית המערבית. החיילים ישבו בקו מז'ינו ולא יצאו להתקפה כנגד הצבא הגרמני, דבר שאולי היה מכשיל את תוכניות הכיבוש של היטלר במזרח אירופה (אם לצבא הגרמני הייתה חזית קשה במערב הם היו מצליחים פחות בחזיתם המזרחית אבל בעת שבריטניה וצרפת ישבו בחיבוק ידיים הצליח היטלר לממש את תוכניותיו הצבאיות בהצלחה). הדבר אפשר לגרמנים לפלוש בשלב מאוחר יותר לצרפת, שנכנעה תוך חודש וחצי מהסיבות הבאות:
1. האסטרטגיה הצבאית של צרפת הייתה מבוססת עלהגנה מאחורי קו מז'ינו והגרמנים עקפו את הקו.
2. האסטרטגיה ההגנתית הקבועה של הצבא הצרפתיהביאה לידי שימוש כושל בכוחות השיריון שלה.
3. צרפת סבלה מהיעדר מנהיגות לאומית (בניגודלבריטניה למשל).
לאחר כיבוש צרפת, גרמניה מחלקת אותה לשני חלקים. בדרום צרפת היא מאפשרת לצרפתים להקים ממשל משלהם שנקרא "ממשל וישי" (ע"ש עיר מרכזית בדרום) על שטח של שתי חמישיות מצרפת ועל שאר השטח שלטה גרמניה. לראש המדינה נבחר פטאן שהיה בן 84 וסגנו היה פייר לאוואל הממשל שיתף פעולה עם הגרמנים בכל הקשור ליהודים. הגרמנים השאירו לצרפתים את הממשל העצמאי, ממשל וישי, בעיקר מתוך החשש שהכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה ובחלקים אחרים של האימפריה הצרפתית יעברו לידי הבריטים מתוך התנגדות לכיבוש הגרמני, בנוסף זה היה נכון מבחינה אסטרטגית כיוון שזה יצר סכסוכים בין הצרפתית והקמת ממשלת בובות שלמעשה צייתה לכל צוויו.

סיכום השלב הראשון של המלחמה, ספטמבר 1939 – יוני 1940
היוזמה היא כולה בידי גרמניה. הגרמנים הולכים מניצחון לניצחון כשאין יריב שמסוגל לעמוד מולם לאורך זמן.
הקרב על בריטניה:
הגרמנים מנסים להכניע את בריטניה על ידי מתקפת אוויר מסיבית. במשך שנה בריטניה מופצצת מידי יום אך מסרבת להיכנע. הגורמים לאי- היכנעותה של בריטניה:
1. איכות מטוסי הקרב הבריטים ורוח הלחימה של1. הטייסים שלהם נטרלו את העדיפות המספרית של מטוסי האויב.
2. חידושים טכנולוגיים ובעיקר המכ"ם מנעומהמטוסים הגרמניים את גורם ההפתעה.
3. האופי של העם האנגלי, הנוטה להחזיק מעמדבמצבים קשים ולא להישבר. במשך קרוב לשנה הגרמנים הפציצו לילה-לילה וכ-60 אלף בריטיםנהרגו בהפצצות אלה. אף על פי כן, לא היו קריאות של ממש להיכנע.
4. התמיכה הגוברת של ארה"ב שהתבטאה בסיועכלכלי וצבאי.
5. מנהיגותו של צ'רצ'יל, שידע לרומם את רוחושל העם הבריטי אפילו בתנאים הקשים ביותר.
הקרב על בריטניה היה הקרב הראשון אשר בו הגרמנים לא ניצחו והחליטו לסגת. אין ספק שאחת מהסיבות להחלטה הגרמנית לסגת הייתה ההכרה שהיא לא תצליח בסופו של דבר. אולם, היה גם שיקול נוסף: הגרמנים ידעו שבמוקדם או במאוחר תפרוץ מלחמה בינם לבין בריה"מ ולכן על רקע הביצוע הכושל של הצבא האדום בפינלנד, הם רצו להחיש דווקא את העימות בחזית בפינלנד.

"מבצע ברברוסה" – הפלישה לברית המועצות
"מבצע ברברוסה" הוא כינוי שהצבא נתן לפלישה שלו לברית המועצות ביוני 1941. הצבא הגרמני ובעלות בריתה של גרמניה באזור הבלקן תקפו את ברית המועצות במיליוני חיילים ואלפי טנקים, ואף על פי כן ההנהגה הסובייטית הופתעה.
הצבא הגרמני השתלט על שטח גדול ביותר, אבל הצבא האדום הצליח לעכב את התקדמותו לפני השלמת מטרותיו. האסטרטגיה של הצבא האדום במערכה זאת הייתה של "המרת זמן בשטח" – היא בוצעה ב-5 דרכים עיקריות:
1. ביצוע נסיגות טקטיות כדי למנוע עימותיםצבאיים גדולים.
2. הפעלת שיטת "האדמה החרוכה" – הצבא האדוםהנסוג שרף כמויות גדולות של מזון, שחט בע"ח, עקר מסילות ברזל, הרס מפעלים ומבניםושרף יערות ומצבורים של חומרי גלם כדי לאלץ את הגרמנים להביא אספקה מרחוק ובכך לעכבאת התקדמותם.
3. קביעת מדיניות של עמידה איתנה בעריםהגדולות ובייחוד בלנינגרד ובסטלינגרד, הן ע"י הצבא והן ע"י האוכלוסיה האזרחית. פירוש הדבר היה שלא הורשו חיילים או אזרחים לברוח ורבים מאלה שניסו לברוחנורו.
4. העברת מחנות צבא ומפעלים חשובים הרחקמזרחה מחוץ לטווח הכיבוש הסביר של גרמניה.
5. המתנה לבואו של החורף הרוסי הקשה. ("גנרלחורף")

סיכום השלב השני של המלחמה, יוני 1940 – דצמבר 1941
סיכום השלבים בקצרה:
1. גרמניה יוזמת מערכה אווירית וימית להכנעתבריטניה, אך בריטניה לא נכנעת ובולמת את המתקפה כעבור כמעט שנה.
2. בעקבות הסתבכות איטליה בבלקן, הצבא הגרמניכובש את יוון ויוגוסלביה וכופה את מרותו על הונגריה, רומניה ובולגריה, שהופכותלבעלות בריתו.
3. בעקבות הסתבכות האיטלקים בצפון אפריקה, הצבא הגרמני מגיע וכובש את כולו פרט למצרים.
4. פלישת גרמניה לברית המועצות במבצעברברוסה
5. התקפת היפנים על פרל הרבור וכניסת ארה"בלמלחמה.
6. שרשרת של כיבושים יפניים במזרח הרחוק (כולל מושבות אמריקאיות בפיליפינים, מושבות בריטיות בסינגפור והונג קונג ומושבותהולנדיות באינדונזיה) והטלת איום על אוסטרליה.
היוזמה היא עדיין בידי הגרמנים ובעלי בריתם ועדיין מורגש יתרונם בשדה הקרב, אך מסתמנים כמה גורמים שפועלים לרעתם:
1. מול הגרמנים ניצבות עכשיו 3 מעצמות (בריה"מ, בריטניה וארה"ב).
2. הגרמנים מתקשים להביא את המערכות בחזיתותהשונות לידי הכרעה.
3. התקדמותם של הגרמנים נבלמת במקומותמסוימים.

"האמנה האטלנטית"
באוגוסט 1941 נפגשו צ'רצ'יל ורוזוולט (ראש ממשלת בריטניה ונשיא ארה"ב) על סיפון אניית מלחמה באוקיינוס האטלנטי. הם חתמו על הצהרת עקרונות משותפים למען השלום שנקראה "האמנה האטלנטית". העקרונות שהופיעו באמנה היו:
1. בריטניה וארה"ב לא שואפות להתפשטותטריטוריאלית ומתנגדות לסיפוח שטחים בניגוד לרצון התושביםהמקומיים.
2. כיבוד זכות ההגדרההעצמית.
3. התנגדות לשינוי גבולות ללא הסכמת שניהצדדים.
4. צמצום החימוש.
5. שיט וסחר חופשי.
6. הקמת מערכת בינלאומית חדשה שתבטיח אתביטחון העולם.

כניסת ארה"ב למלחמה
מדיניות החוץ של ארה"ב מסוף המאה התשע עשרה עד אמצע המאה העשרים מתאפיינת במגמה של בדלנות, בייחוד כלפי אירופה. המעורבות האמריקאית במלחמת העולם הראשונה הייתה סטייה ממדיניות זו. תוצאות מלחמת העולם הראשונה – שכללו אי-תשלום חובות לארה"ב ודרישה למעורבות קבועה בשמירת השלום באירופה באמצעות "חבר הלאומים" – דחפו אותה לחזור למגמת הבדלנות באופן עוד יותר תקיף. לכן, כניסתה למלחה"ע השנייה הייתה תוצאה של תהליך מעורבות בשלבים:
1. 1935-1939: סידרה של "חוקי ניטראליות" שנתקבלו בקונגרס אסרה מכירה של אמצעי לוחמה למדינות המעורבות במלחמה, בלי להבחין בין הצד התוקף למותקף. החוק הראשון נחקק לאחר פלישת איטליה לאתיופיה. החוקים הללו היוו ביטוי מובהק למדיניות הבדלנות.
2. 1939: לאחר פרוץ המלחמה התקבל בקונגרס האמריקאני תיקון לחוק הניטראליות שהתיר מכירת אמצעי לוחמה למדינות המותקפות בתנאי שהן משלמות במזומנים ומסיעות את התחמושות בספינותיהן.
3. יוני 1940: לאחר נפילת צרפת, הקונגרס מקצה מיליארד דולר לייצור נשק והגברת הכוננות הצבאית של הצבא. הסכום מיועד, בין השאר, לאפשר לארה"ב לפתוח בייצורם של 50 אלף מטוסי קרב מדי שנה.
4. ספטמבר 1940: לאחר פרוץ מתקפת ה"בליץ" על בריטניה, ארה"ב מעבירה חמישים משחתות "מיושנות" לבריטניה תמורת בסיסים לצי האמריקאי במושבות הבריטיות בצפון ודרום אמריקה.
5. מרץ 1941: חקיקת חוק שאפשר לנשיא "למכור, להשאיל, להחכיר או להעביר בכל צורה אחרת" חומרי מלחמה למדינה שהגנתה נחשבת כחיונית לביטחון ארה"ב בלי לדרוש תשלום מיידי.
6. חתימת האמנה האטלנטית: פירוט לפני נושא זה.
7. דצמבר 1941: היפנים מתקיפים את פרל הרבור ("מפרץ הפנינים").. הרקע למתקפה היפנית היה חתימת ברית בין יפן וגרמניה בשנת 1940 וכיבוש שטחים בהודו-סין ע"י יפן. בעקבות כיבושים אלו הטילו האמריקאים אמברגו (חרם) נשק על יפן. היפנים פירשו את החרם כצעד עוין ולאחר ששיחות בין שתי המדינות נכשלו, ביצעה יפן את התקפת הפתע על בסיס הצי האמריקאי בפרל הרבור (הנמצא באוקיינוס השקט- בהוואי) ב-7.12.1941.
8. לאחר הכרזת מלחמה על יפן מצד ארה"ב, גרמניה מכריזה מלחמה על ארה"ב וארה"ב נכנסת למלחמה לצד בעלות הברית.

"הסדר החדש" באירופה
הדירוג של עמי אירופה לפי היטלר
1. העם הגרמני – "עם האדונים". (ארים)
2. העמים הנורדים (גרמנים, סקנדינבים, הולנדים) – בעלי הדם הארי הטהור ביותר. (ארים) – אלה יזכו לאוטונומיהנרחבת.
3. העמים האירופאיים שאינם נורדים או סלאבים – צרפתים, בריטים, ספרדים, איטלקים וכו'. (ארים) – אלה יזכו לאוטונומיה מצומצמתיותר.
4. העמים הסלאביים – רוסים, אוקראינים, פולנים, בולגרים, צ'כים וכו'. – העם הארים בעלי הדם הטמא ביותר, הנחות ביותר. (ארים). – עובדי כפייה ל"עם האדונים".
5. הצוענים – ארים למחצה, בעלי דם מאודמנוון. – נועדו להשמדה.
6. בני הגזע השמי – יהודים, לא ערבים. – נועדו להשמדה.
"הסדר החדש" היה הכינוי למשטר שתכנן היטלר לכונן באירופה ובהמשך לעולם כולו, לאחר הכיבוש הגרמני. במרכז המערכת הקשה עמד להתקיים רייך גרמני מורחב, בעל אוכלוסיה של מאה מיליון גרמנים, החולש על מרכז אירופה ושולח את זרועותיו אל כל ארצותיה כדי לנצל את משאביה האנושיים והטבעיים בהתאם לסיסמא: "כבוש! שלוט! נצל!".
תפקידיהם וגורלם של העמים השונים ביבשת נקבעו עפ"י מעמדם בתורת הגזע הארי ולפי מידת שיתוף הפעולה שלהם עם ממשלת גרמניה.
ביטויי "הסדר החדש" במדיניות הגרמנית:
1. סיפוח מערב פולין לרייך כדי לחזק ולהגדילאותו.
2. תיכנון גירושם של הפולנים (וכמובן גםהיהודים) מהאזור המסופח כדי שגרמניה תהיה מדינה גרמנית-נורדית ככלהאפשר.
3. העברת 7 מיליון אירופאים – ברובם סלאביים – למפעלים ומכרות בגרמניה ומחוצה לה כעובדי כפייה – כולל במחנות העבודה שהוקמוברחבי היבשת.
4. שדידת אוצרות אמנות ואוצרות טבע ברחביאירופה והעברתם לגרמניה.
5. השמדת היהודיםוהצוענים.
6. קביעת הערך הקלורי של האוכל שסופקלגרמנים, פולנים ויהודים בפולין בהתאם לתפקידים וגורלם בסדר החדש. (הגרמנים קיבלו 2,613 קלוריות ליום, הפולנים 699, והיהודים 184).

דיונים על פתיחת חזית שנייה והמהלכים העיקריים של בעלות הברית עד כניעת גרמניה

ועידת קזבלנקה – ההחלטה על פתיחת חזית שנייה באירופה:
בינואר 1943 קיימו רוזוולט וצ'רצ'יל ועידת פסגה בעיר קזבלנקה שבמרוקו. בחירת המיקום נקבעה כדי להראות בפני העולם כולו את שחרורה של צפון אפריקה מכוחות מדינות הציר. בוועידה התקבלו שתי החלטות עיקריות:
1. הוחלט לפתוח "חזית שנייה" בדרום איטליה (סיציליה). החלטה זו התקבלה כהיענות חלקית לדרישתו של סטלין לפתיחת חזית שנייהבמערב אירופה. סטלין רצה שחזית זו תיפתח ממערב צרפת אבל רוזוולט וצ'רצ'יל החליטו עלדרום איטליה מתוך הרצון לצמצם ככל האפשר את היקף הכיבושים של הצבא האדום במרכזומערב אירופה לפני סוף המלחמה.
2. הוחלט לדרוש כניעה ללא תנאי מגרמניהומבעלות בריתה.

הפלישה לנורמנדי – מבצע אוברלורד, יוני 1944

לאחר כישלון הפלישה לאיטליה (בהתאם להחלטות ועידת קזבלנקה), הסכימו צ'רצ'יל ורוזוולט, בועידת טהרן, לפתוח חזית שנייה באירופה, במערב צרפת. כוחות רבים רוכזו בבריטניה לשם כך, בפיקודו של הגנרל אייזנהאואר. הקווים הגרמניים במערב צרפת היו מבוצרים היטב ולכן תוכנן מבצע צבאי אדיר מימדים ע"י צבאות בריטניה וארה"ב. ב-6 ביוני 1944 החל המבצע שבמהלכו הונחתו בחוף נורמנדי, בגזרה ברוחב של 90 ק"מ, 150 אלף חיילים ו-1500 טנקים שהגיעו ביותר מ-4000 אוניות מלחמה, בחיפוי של 2200 מטוסים שהפציצו את הכוחות הגרמניים ומנעו מהם להכשיל את הנחיתה. כוחות נוספים עברו את תעלת לה-מאנש (התעלה האנגלית) בימים הבאים וכעבור חודש ימים יותר משני מיליון כוחות צבאיים של בעלות הברית ניצבו על אדמת צרפת. הכוחות הגרמניים לא היו מסוגלים לעמוד בפני מספר כה רב של חיילי אויב ונאלצו לסגת לאחר שהכוחות האלה נערכו להתקפה. לסיכום, הצלחת מבצע אוברלורד יחד עם התקדמות הצבא האדום ממזרח חרץ את גורל המלחמה.

ההתפתחויות בשתי החזיתות לאחר הפלישה לנורמנדי
1. הצלחת הפלישה לנורמנדי חייבה את הצבאהגרמני להילחם בשתי חזיתות. כוחות גרמניים רבים מועברים לחזית המערבית אך ללאהועיל. צבאות ארה"ב ובריטנים מתקדמים לעבר גרמניה ממערב בעוד הצבא האדום מתקדםממזרח.
2. כדי לעכב את ההתקדמות בחזית המערבית, הגרמנים מפעילים את "כלי הנשק הסודיים" שהיטלר תלה בהם את תקוותו לשינוי פניהמלחמה: טילי ה-V1 וה-V2, בעלי ראשי נפץ גדולים מאוד. הטילים הסבו נזק כבדלאנגליה, אך לא השפיעו על מהלך המלחמה ביבשת.
3. ארה"ב ובריטניה מפעילות הפצצות מסיביות עלערים גרמניות כמו המבורג ודרזדן. מאות אלפי אזרחים גרמניים נהרגים והרס רב ביותרנגרם לערים.
4. כוחות ארה"ב ובריטניה משחררים את צרפת, בלגיה ושאר מדינות מערב אירופה. תנועות פרטיזנים מקומיות מצטרפות אליהם בלחימה נגדהגרמנים.
5. מתארגנת מחתרת בקרב קצינים גרמנים בכיריםכדי לחסל את היטלר ולסיים את המלחמה. אולם בניסיון ההתנקשות בחייו של היטלר הוא רקנפצע וחברי המחתרת נחשפו והוצאו להורג.
6. הצבא האדום משחרר בזו אחר זו את מדינותמזרח אירופה כשהמחתרות המקומיות נלחמות לצידו. הצבא האדום משתף פעולה בעיקר עםהמחתרות הקומוניסטיות בארצות אלה.
7. ראשי בריטניה, ארה"ב וברית המועצות נפגשיםבועידת יאלטה כדי לתכנן את סיום המלחמה ולגבש את הסדר העולמי החדש שיקוםאחריה.
8. כוחות ארה"ב, בריטניה וברית המועצותמכתרים את ברלין. ראשי הכוחות הסובייטים מתקרבים לבניין הקנצלר (ראש הממשלה) והיטלרמתאבד עם קומץ של מקורבים. אדמירל דניץ מונה לממלא מקומו של היטלר והוא חתם על הסכםהכניעה של גרמניה, שאושר ב-9.5.1945 בברלין. הסתיימה המלחמהבאירופה.

הועידות ביאלטה ובפוטסדאם:

ועידת יאלטה, פברואר 1945
רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין נפגשו ביאלטה שבחצי האי קרים לוועידת פסגה חשובה שבה הוסכם על הסדרים הקשורים ליום שאחרי המלחמה. החלטות הועידה:
1. גרמניה תחולק לארבעה אזורי כיבוש (צרפתהוזמנה להשתתף בחלוקה) וכן ייעשה גם בברלין.
2. הצבא הגרמני והתעשייה הכבדהיפורקו.
3. ייעשו פעולות לעקירת הנאציזם מתוך העםהגרמני, כולל העמדה למשפט של פושעי מלחמה.
4. אושרה "הזזתה" של פולין מערבה. המחלוקתבין ממשלתה הגולה לבין הממשל הקומוניסטי שקם בה בחסות בריה"מ הייתה אמורה להיותמיושבת ע"י הקמת ממשלה שבה ייוצגו שני הפלגים תוך התחייבות לקיים בחירות דמוקרטיותבהקדם. עיקרון זה של בחירות דמוקרטיות נועד להתבצע בכל ארץ משוחררת מידיהנאצים.
5. סטלין התחייב בפני בעלי בריתו להצטרףבלחימה נגד יפן בתוך שלושה חודשים לאחר כניעת גרמניה.
6. הוחלט להקים את ארגון "האומות המאוחדות", במקום "חבר הלאומים" שחדל להתקיים בזמן המלחמה.
האווירה בועידה הייתה חיובית והתבטאה בהרמות כוסית מרובות, זה לחיי זה, אך לא היה ניתן להסתיר את העובדה שקיימות מחלוקות, שבאו לידי ביטוי עם סיום המלחמה.

ועידת פוטסדאם, יולי 1945
משתתפים: טרומן (נשיא ארה"ב לאחר פטירתו של רוזוולט ), אטלי (מחליפו של צ'רצ'יל שהפסיד בבחירות 45') וסטלין.
מיקום הועידה: בפוטסדאם שבגרמניה הכבושה.
החלטות הועידה:
שאלת גרמניה- אושרה מחדש חלוקתה לאזורי כיבוש ופעולת ועדת פיקוח משותפת, אך לכל מעצמה סמכות בלעדית על האזור שבפיקוחה. הוחלט על העמדת פושעים נאציים לדין.
תשלום פיצויים- התשלום לבריה"מ ושאר הארצות שנפגעו מגרמניה יהיה מתוך הרכוש והציוד שבאזורי הכיבוש.
פולין- אושרו מחדש הסכמי ועידת יאלטה. גבולה המערבי של פולין הורחק. המערב הכיר במשטר הפרו-קומוניסטי בפולין.
חוזי שלום- שרי החוץ יחלו בדיונים לחתימה על הסכמי שלום עם גרורותיה (פינלנד, רומניה ובולגריה) של גרמניה ושילובן במסגרת האומות המאוחדות.
יפן- הוחלט להגביר את הלוחמה נגדה ולהקים פיקוד ימי משותף כדי לארגן פלישה ליפן, במהירות האפשרית.
בועידת פוטסדאם כבר ניכר המתח הגדול שהתחיל להתפתח בין שתי מעצמות העל- ארה"ב ובריה"מ. לנציגי המערב היה ברור כי שאלות רבות יישארו בלתי פתורות מאחר ולא ניתן להגיע להבנות עם סטאלין, שיצא המורווח הגדול ביותר מהוועידה.

השואה: השואה בפולין עד תחילת ביצוע "הפתרון הסופי", ספטמבר 1939 – יוני 1941
מדיניות הנאצים
הגטאות: מטרות מוצהרות והסברים להקמתם, דרך ניהול הגטו, התפקידים שהוטלו על היודנראטים, דרכי הפיקוח על הגטו

איגרת הבזק הכשירה את הקרקע להקמת הגטאות בפולין, אך למרות זאת, מרבית הגטאות הוקמו במועדים שונים, בשנים שבין סוף 1939 ועד החודשים הראשונים של 1941. הגטאות היו תופעה מזרח-אירופאית בלעדית. היהודים במרכז ובמערב אירופה נשלחו למחנות מסוגים שונים, אך לא הוקמו גטאות בתוך הערים שלהם. ההסבר לשוני הזה היה כנראה הרצון שלא לחשוף את הארים במדינות מרכז ומערב אירופה לזוועות של גטו ליד בתיהם.
הסיבות להקמת הגטאות:
הגרמנים העלו נימוקים שונים לחשיבות הקמת הגטאות, אך הטענה המרכזית הייתה שהגטאות נועדו להגן על האוכלוסייה הארית מהשפעתם המזיקה של היהודים. זו הייתה המטרה המוצהרת של הגטאות, אך למעשה דברים אלו היו רק דברי תעמולה והסיבות האמיתיות היו אחרות:
1. הגורםהאידיאולוגי:האידיאולוגיה הנאצית חייבה הפרדה בין יהודים לארים. יתר על זאת, התנאים הקשים בגטאות אפשרו לגרמנים לבצע דה-הומניזציה (להוריד מהאדם אתהאנושיות) כלפי היהודים ולהמחיש בכך קביעה מרכזית באידיאולוגיה שלהם – הקביעהשהיהודים הם גזע תת-אנוש.
2. הגטאות שימשו כמכשיר של ערעור בסיס חייהםשל היהודים, מהלך שהקל מאוד על השליטה בהם.
3. הגטו שימש כשלב הכרחי – שלב הריכוז – בתהליך ההשמדה של היהודים.
4. הגטאות שימשו כמכשיר לגסיסתם האיטית שלהיהודים, בייחוד הגטאות הגדולים.

ההבדלים ונקודות הדמיון בין הגטאות השונים:

ההבדלים בין הגטאות השונים:
1. גודל הגטאות:הגטו הגדול ביותר, גטו וורשה, אכלס קרובל-450 אלף יהודים בשיאו וגטו לודג', השני בגודלו, אכלס קרוב ל-200 אלף יהודים. לעומתם, היו גם גטאות עם אלפים ספורים של יהודים ולפעמים אפילו פחות.
2. מידתהסגירות:היו גטאות סגורים ומסוגרים ללא כל קשר עם הסביבה הלא-יהודית והיו גטאות עם מידותשונות של פתיחות לסביבה. גטו לודג' שימש כדגם קיצוני של גטו סגור והיהודים בתוכושהיו בעלי קשר כלשהו עם גורמים מבחוץ היו ראשי היודנראט. לעומתו, גטו וורשה אמנםהוקף בחומה אבל היו ביטויים רבים לקשר בינו לבין הסביבה הארית:
א. אלפי עובדי כפייה יצאו מחוץ לגטו מדי יום וחזרו לבתיהם בערב.
ב. פולנים וגרמנים נכנסו לגטו לצורך עסקיהם (למשל שינדלר).
ג. בית העלמין היהודי נמצא מחוץ לגטו וורשה והחברה קדישא נסעה אליו מדי יום כדי לקבור מתים.
ד. לחלק מהבתים בגטו היו קירות משותפים עם בתים בחלק הארי של העיר ודרך קירות אלו התנהל מסחר.
ה. על אף הסכנות הכרוכות בכך, מבריחים יצאו מהגטו כל יום וחזרו בלילה.
הגטאות הקטנים נהנו מקשר עוד יותר גדול עם הסביבה הלא-יהודית. רבים מהם הוקפו בגדר טיל בלבד והיציאה החוצה לא הייתה קשה במיוחד.
1. משטרים ומשקים שוניםבגטאות:בגטו לודג' הוקם משטר טוטליטארי וכל הפעילות הכלכליות בגטו הייתה בשליטתו. היודנראטבלודג' אפילו הנפיק שטרות כסף, תלושי מזון ובולים עם תמונתו של ראש היודנראט, חייםרומקובסקי. לעומת זאת, בגטו וורשה שרר משק חופשי, בו כל אחד היה רשאי לייצר ולסחורכרצונו. לכן, בגטו וורשה היו אפילו בתי קפה ומסעדות ששירתו את ה"אריסטוקרטיה החדשה" של הגטו.
נקודות הדמיון בין הגטאות השונים:
1. הגטאות הוקמו באזורים העניים ביותר שלעריהם והקיפו שטח קטן מאוד יחסית לאחוז היהודים בעיר. בוורשה למשל, הגטו הכיל פחותמ-2.5 אחוזים משטח העיר אף על פי שהיהודים היו שליש מאוכלוסיית וורשה לפני המלחמה, והובאו לשם גם יהודים מיישובים אחרים.
2. היהודים גורשו לגטאות בדרכי התעללותולעתים נאלצו להתכונן למעבר במשך פרק זמן מצומצם בלבד.
3. תנאי החיים בגטאות יצרו את אותן המצוקות – בייחוד בגטאות הגדולים (פירוט בהמשך).

התפקידים שהטילו הגרמנים על היודנראטים:
היודנראטים (יודנראט = מועצת היהודים) התאפיינו בסתירה פנימית יסודית ביותר. הגרמנים הקימו אותם כדי לשרת את מטרותיהם וחייבו אותם לשתף פעולה בשליחת היהודים מהגטאות למחנות ההשמדה. מצד שני, ניסו היודנראט לפעול למען האינטרסים של תושבי הגטו. הסתירה הזו באה לידי ביטוי בהבדלים בין התפקידים שהגרמנים הטילו עליהם ובין התפקידים שהם נטלו על עצמם בפועל.
תפקידי היודנראט בעיני הגרמנים:
1. ביצוע קפדני של כל ההוראות שניתנו לו, כולל המשימות המיוחדות הכלולות באיגרת הבזק. בכך ניסו הגרמנים להפוך את היודנראטלמכשיר של שיתוף פעולה.
2. ניהול החיים השוטפים בגטו, כל עוד הגרמניםהיו מעוניינים בקיומו.
3. תפקוד כחולייה המקשרת הבלעדית בין תושביהגטו והגרמנים.
4. סיוע במלאכת ההטעיה, בין השאר ע"י הודעותמרגיעות לציבור בהזדמנויות שונות.
תפקידי היודנראט בעיני תושבי הגטו ובעיני עצמם:
1. ביצוע במידת האפשר של התפקידים המוטלים עלרשות מוניציפאלית וגם חלק מהתפקידים המבוצעים בדרך כלל ע"י רשויות ממלכתיות. דוגמאות – הכשרה מקצועית, תברואה, אספקת דיור, אספקת מזון, בטחון פניםוכו'.
2. ביצוע תמרונים נואשים כדי להוכיח לגרמניםשכדאי להם לאפשר לגטו לשרוד ולהשאיר כמה שיותר אנשים בתוכו. הדוגמא הבולטת ביותרלכך הייתה היודנראט בגטו לודג' בראשות חיים רומקובסקי – הם הקימו תעשיית טקסטילענפה, תעשייה שייצרה מוצרים בשביל הצבא הגרמני, בתקווה שהגרמנים יחליטו שהאינטרסשלהם מחייב לאפשר לגטו לשרוד ולייצר.
3. עיסוק באמצעי שתדלנות (ניהול משא ומתןכאשר לצד אחד אין מה לתת) כדי להציל את חייהם של היהודים. המאמצים האלה חייבו מערכתשל שיתוף פעולה הדוק עם הגרמנים ולא תמיד נשאו פרי.

דרכי ההתמודדות של היהודים בגטו-
תנאי החיים בגטו והשפעתם על הפרט, על המשפחה ועל החברה:
התנאים בגטאות:
1. צפיפות:הגטאות הוקמו במכוון בשכונות או בפרבריםהמוזנחים והדלים ביותר שבהם התגוררו יהודים. לרוב התאפיינו אזורים אלו בתנאיסניטציה גרועים. שטח הגטו היה קטן מדי בשביל להכיל את האוכלוסיות הגדולות שרוכזובו. בוורשה למשל היווה הגטו רק 2.4% משטח העיר בעוד ששליש מאוכלוסיית העיר התגוררהבו. המצב בגטו וורשה רק הלך והחמיר בשל זרם הפליטים שנשלח אל הגטו והצמצום המתמידבשטחו. גם בגטו לודג' היו תנאים קשים ביותר ומספר הנפשות הממוצע בחדר אחד נע בין 6-8 אנשים ואף צפוף יותר.
2. רעב:בגטו היה מחסור חמור במזון. בוורשהולודג' למשל, שהיו שני הגטאות הגדולים, שרר רעב כבד. אך ההבדל העיקרי בין שני אלוהיה שבגטו לודג' נאלצו להסתפק התושבים באוכל הירוד (184 קלוריות ליום – פחות מ-10אחוז מהתצרוכת היומית של בן אדם) שניתן להם בשל ניתוקו המוחלט ואילו בוורשה, כ-80אחוזים מצריכת האוכל בגטו הגיעה מהברחות. ההברחות התבצעו מעל החומה, דרך בקיעיםבתוכה ובתעלות תת-קרקעיות. ההברחות נמשכו לכל אורך קיומו של הגטו ומאות מתו בהן. בנוסף להברחה המאורגנת פעלו בגטו גם מבריחים בודדים, בעיקר נשים וילדים, שהסתננולחלקה הפולני של העיר כדי להביא מעט מזון למשפחותיהם. יהודי הגטו ניסו למכור אתשארית רכושם למימון תוספות המזון אך הרכוש הלך ואזל במהירות. הרעב פגע גם בתאהמשפחתי והביא לא פעם לחיכוכים פנים-משפחתיים.
3. מחלותומגפות:בגטאות שרר מצב תברואתי קשה בשל החוסר באמצעי הסקה, בסבון ובמים ותושבי הגטו התקשולשמור על ניקיון בסביבת מגוריהם. ההזנחה הגופנית גברה בשל הרעב והלחץ הפסיכולוגישבו היו תושבי הגטו. כתוצאה מכך, פרצו מגיפות ומחלות מידבקות שגרמו לתמותה המונית. בוורשה ובלובלין התפשטה מגיפת טיפוס הבהרות ובלודג' מגפת השחפת.
4. הקור:כיוון שהקור היה בעיה כה גדולה, אנשיםהתחילו לפרק עדני חלונות, דלתות ופריטים אחרים מעץ בכדי לקבל עצים להסקה. כתוצאהמכך, המשטרה היהודית בלודג' קיבלה פקודה לנקוט אמצעים חמורים נגד אוגריעצים.
5. קשיי פרנסה:בכל הגטאות הייתה פרנסה קבועה רק למיעוטקטן, כגון אלו שעבדו כפקידי היודנראט, השוטרים במשטרה היהודית והפועלים בבתיהמלאכה, הקשורים ליודנראט, בעיקר בלודג'. כמעט כל התושבים מכרו את חפציהם שהביאואיתם לגטו כדי לקיים את עצמם בשלב הראשון ונאלצו להמשיך בכך עד שנותרו חסרי-כל. אחרים ניסו לייצר בחומרים הפשוטים שעמדו לרשותם, חפצים שהיה להם ביקוש בגטו, החלמסימני הטלאי וכלה בממתקים בחפיסות. הייתה קבוצה נוספת שהורכבה בעיקר מאנשים משוליהחברה היהודית לפני השואה שהצליחו לפתח עסקים משגשגים בגטו – עסקי הברחות, השוקהשחור ועסקים שסיפקו שירותים (כולל שירותי בידור) ל"אצולה היהודית החדשה" שכללה אתקבלני ההברחות, ספקי השוק השחור, ראשי המשטרה היהודית, מתווכים שונים בין הספקיםבגטו ומתווכים מבחוץ ולפעמים גם ראשי היודנראט. אולם משערים שרק בין שלושה לחמישהאחוזים מהמפרנסים בגטו נהנו מהכנסות קבועות ברמה סבירה ולכן, ככל שהשהייה בגטונמשכה, גדל מספר הקבצנים והגנבים, בייחוד בקרב הצעירים ויותר ויותר אנשים סבלומחרפת רעב.
6. ערעור מבנה המשפחה והחברההיהודית:רבים מבעלי האמצעים או מבעלי מעמד בקהילה היהודית לפני המלחמה הפכו בין-לילה לענייםללא מקור פרנסה. אנשי רוח ודת, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי עסקים, התגלגלו ממעמד שלנכבדים לנזקקים שלא היה ביקוש למיומנות שלהם. לצד התופעה הזו, אנשים שחיו בשוליהחברה היהודית קודם לכן, אלה שעבדו בעבודות מזדמנות וידעו איך להסתדר, לשקר ולהפעילשרירים, מצאו את עצמם בראש הפירמידה הכלכלית-חברתית החדשה. תופעה דומה התרחשה בתוךהמשפחה – הגברים החלו להיות תלויים בנשים והמבוגרים – בילדיהם הקטנים. הנשים הפכופעמים רבות לראשי המשפחות מכיוון שהגברים נשלחו למחנות עבודה. הנשים היו אחראיות עלהשגת המזון וניסו לספק לילדיהן כל פיסת ירק שנשארה כדי לשוות להם מעט מן הנורמליות. עבור הילדים המעבר לגטו היה כרוך ביציאה ממסגרות החינוך היהודית שנסגרו. מסגרותחינוך לא-חוקיות הופעלו לפעמים בשיתוף היודנראט ולפעמים באמצעות תנועות הנוער אוארגון העזרה העצמית הסוציאלית. רק מקצת הילדים נקלטו במסגרות אלה וילדים רביםהתארגנו בקבוצות להברחות וקיבוץ נדבות למען משפחותיהם.
7. ערעור ערכיםמקודשים:עלרקע תנאי החיים הקשים בגטו, ערכים רבים – ערכי דת וערכי תרבות החיים – הועמדו במבחןקשה. בין הערכים האלה נמנו היחס לחינוך, מעמד הבת במשפחה, ערכי הצדקה וגמילות חסדיםואפילו כבוד המת – כאשר היודנראט בגטו וורשה למשל, דרש תשלום עבור קבורת קרובימשפחה. משפחות שונות החלו להניח את מתיהן ברחוב – ללא בגדים מזהים, כשהם יודעיםשבמקרים כאלה היודנראט יקבור את המתים על חשבונו.

דילמות מוסריות הקשורות ביודנראט ודמויות שהכריעו בעד ונגד
האם זה נכון שיהודים "ישתפו פעולה" עם נאצים:

דמויות שהכריעו בעד:
- הרב ליאו בק (רב רפורמי שעמד בראש הארגון הארצי של יהודי גרמניה) בגטו טרזינשטאט.
- חיים רומקובסקי, גטו לודג'.
- ד"ר אלחנן אלקס, גטו קובנה.
דמויות שהכריעו נגד:
- שמואל זיגלבוים, חבר ה"בונד" בוורשה.

1. האם לשתף פעולה בבחירת המועמדיםלטרנספורטים מזרחה (להשמדה) או לא?
דמויות שהכריעו בעד:
- חיים רומקובסקי, גטו לודג' – הביטוי המחריד ביותר לכך הייתה החלטתו לשתף פעולה עם התכתיב הגרמני לשלוח 20 אלף ילדים וזקנים מזרחה. הוא החליט לשלוח את אלה שהסיכוי שלהם לשרוד היה קטן יחסית לאחרים – את החולים, את הילדים הקטנים ביותר, את הזקנים ביותר וכו'.
- יעקב גנס, גטו וילנה.
דמויות שהכריעו נגד:
- אדם צ'רניאקוב, גטו וורשה – כשקיבל את ההודעה הראשונה על משלוח, הוא התאבד ולא חתם על הדרישה לשלוח אנשים "מזרחה".
- ד"א יוסף פרנס, גטו לבוב – סירב לשלוח אנשים לעבודה ולכן נרצח.
1. האם לשתף פעולה עם אנשי המחתרתבגטו?
דמויות שהכריעו בעד:
- ד"ר אלחנן אלקס, גטו קובנה.
- ראשי היודנראט בגטו ז'טל ברוסיה הלבנה – א. דבורצקי (ס.יו"ר היודנראט) היה הדמות המרכזית במחתרת.
- בגטו לחווה, היודנראט מימן את המחתרת.
שיקולים נגד:
- אם היודנראט ישתף פעולה עם המחתרת היהודית בגטו וזה ייוודע לגרמנים, ראשי היודנראט יאבדו את השפעתם אצל הגרמנים וכך הם לא יוכלו לעזור להציל חיי יהודים.
- כיוון שהיודנראט ייצג את הגטו באופן כללי בעיני הגרמנים, היה חשש שהגרמנים יגיבו בענישה קולקטיבית קשה מאוד ואולי אפילו בהרס מוחלט של הגטו.
דמויות שהכריעו נגד:
- חיים רומקובסקי, גטו לודג'.
- יעקב גנס, גטו וילנה.
1. האם להטיב עם בני משפחתך על חשבון אחרים?
2. האם לומר לתושבי הגטו את האמת?

המשטרה היהודית בגטו
המשטרה היהודית פעלה באופן רשמי תחת חסות היודנראט ועמדה לרשותם בשמירה על הסדר בגטו. אולם היא פעלה במקרים רבים ככלי שירות של הגסטאפו בתפקידים כמו:
חטיפת יהודים מהגטו לעבודה במחנות עבודה רחוקים.
ליווי החטופים הלוך וחזור.
מילוי תפקיד פעיל בעת האקציות- העברת תושבי הגטו לתחנות האיסוף לקראת שליחתם מזרחה.

אף על פי ששוטרים יהודים גילו אהדה וסיוע לחלק מיהודי הגטו בעתות מצוקה, רבים החלו לראות בגרמנים מודל לחיקוי בגינוניהם ואף באכזריותם.
הגרמנים היו מעוניים שראשי המשטרה היהודית יהיו אנשים ללא קשר רגשי מיוחד לתושבי הגטו ודרשו מהיודנראט בוורשה למשל, למנות את הקולונל שצ'רינסקי, יהודי מומר שגילה יחס מתנכר לתושבי הגטו, לראש המשטרה היהודית.
עם זאת חשוב לציין כי ככל שהגטאות התרוקנו, השוטרים ראו את הנולד וביצעו ניסיונות לסייע ליהודים להינצל. בנוסף, החלו השוטרים לשתף פעולה עם המחתרות המקומיות בגטאות.

הישרדות – "קידוש החיים" וביטוייו, פעילותם של ארגונים אחרים בגטו
המושג "קידוש החיים" בשואה, כלל את כל אותם הדברים שיהודים עשו כדי להציל חיי אדם, לשמור על כבודם כיהודים ועל צלם האנוש שלהם כבני אדם ערכיים ותרבותיים. כלומר, הוא כולל את כל מה שהיהודים עשו כדי להיאבק במגמות הרצח והדה-הומניזציה שהגרמנים כפו עליהם. המושג הזה נוסח לראשונה ע"י הרב יצחק ניסנבאוים מוורשה – כשתושבים בגטו שאלו אותו אם המתים נחשבים, לפי ההלכה, כמי שמתו על קידוש השם, הוא השיב: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. כאשר דרשו אויבינו בעבר את הנשמה היהודית, הגנו אבותינו על נשמתם בגופם. עכשיו, כאשר דורשים את הגוף היהודי, חובה לשמור עליו".
ביטויים לקידוש החיים:
1. מוסדות רווחה:
- "האגודה היהודית לרווחה חברתית" (ה"ז'טוס") – ארגון יהודי כלל-ארצי מלפני השואה שהורשה להמשיך לפעול בגטאות כתוצאה מקשרו עם ארגון הג'וינט (הועד המשותף לחלוקת סיוע של יהודי ארה"ב שהוקם במלה"ע הראשונה). כיוון שעזרה מצומצמת ביותר הגיעה מגורמי חוץ ליהודי פולין לאחר פרוץ המלחמה (בייחוד על רקע סירובה של ממשלת ארה"ב להעביר תרומות מזומנים וציוד לארצות אויב), ראשי הז'טוס הגו רעיון חדש – לבקש תרומות מהיהודים האמידים בגטאות תמורת הבטחה להחזיר את כספם בדולרים מכספי הג'וינט לאחר המלחמה. הגוף הזה היה אחראי לפעילותם של יותר ממאה בתי תמחויי בגטו וניסה לסייע למוסדות הצדקה האחרים.
- "המרכז לעזרה לילדים ויתומים" (ה"צנטוס") – גוף זה פעל למען ילדי הגטו בדרכים שונות. הוא הגיש סיוע לחלק מבתי היתומים (והיו רבים כאלה, לרבות זה שבראשות הסופר יאנוש קורצ'ק). הוא פרס את חסותו על "חודש הילד" שכלל אירועים שנועדו לרומם את רוחם של ילדי הגטו.
- "הארגון הציבורי לשירותים רפואיים" (ה"טוז") – גוף זה הקים מרפאות וסיפק טיפול רפואי לנזקקים.
- ארגון "אורט" – עסק בהכשרה מקצועית גם בגטו.
- ארגון ועדי הבית – ללא ספק היה הגוף החשוב ביותר. ועדים אלו, שמספרם הגיע לאלפיים לקראת סוף 1941, ניסו לעזור לדיירי בתיהם בדרכים שונות. ועדי הבית נתמכו ע"י הז'טוס.
1. 1. תרבות ומוסדות- על אף התנאים הקשים בגטו, התקיימה מערכת שלמה של מוסדות תרבות כולל חוגי אמנות, תיאטראות (בגטו וורשה פעלה תזמורת פילהרמונית), היו גם ציירים, משוררים יצחק כצנלסון "המשורר של גטו וורשה" ומחבר האפוס "השיר על העם היהודי שנכחד") ואףבדרנים.
2. מוסדותחינוך:עלאף האיסור הרשמי על מתן חינוך לילדים מעבר לגיל נמוך (האיסור היה שונה בכל מקוםבהתאם לרצונו של מפקד הגסטאפו המקומי), התקיימו בתי-ספר מחתרתיים, תנועות נוער ואףספריות השאלה.
3. עיתונותמחתרתית:פרסום עיתונים (פרט לעיתון של היודנראט) היה אסור. למרות זאת, בגטו וורשה למשל, הופיעו עיתוניםתחת ארבעים כותרות במהלך קיומם. רובם הגדול הוצאולאור ע"י תנועות הנוער ומחתרות והם עסקו לא רק בעניינים פוליטיים אלא גם בנושאיםתרבותיים.
4. ארכיון גטו וורשה ("עונגשבת"):ארכיון זה, שנתמך ע"י המחתרת הגדולה ("הארגון היהודי הלוחם") בגטו וורשה, נוהל ע"יההיסטוריון עמנואל רינגלבוים תחת שם הצופן "עונג שבת". לרינגלבוים הצטרפו יותרמתריסר עוזרים צעירים ונמסרה להם דירה "בצד הארי" יחד עם מסמכי זיהוי מזויפים כדילאפשר להם להתמסר כליל למפעלם. במשך חודשים רבים נכתבו ערכים על נושאים רבים ונאספוכל תעודה רלבנטית, יומנים, שירים, פקודות של הגסטאפו ושל היודנראט, תמונות, מרשמיםרפואיים, חפיסות של ממתקים שיוצרו בגטו, ציורים, הזמנות לאירועים תרבותיים, תעודותמבתי ספר, גיליונות של עיתונים מחתרתיים ואף נערכו סקרי דעת קהל. בעצם ימי המרדהושלמה המלאכה וה"אוצר" הוטמן במיכלי חלב גדולים ועוד מיכלים (יחד עם דברי הפרידהעוסקים במלאכה) במקומות שונים. שני מקומות הטמנה כאלה נתגלו ב-1946 ו-1950 תוך כדישיקום העיר. משערים שהוטמנו מיכלים נוספים.
5. תנועותהנוער:פירוט בהמשך.
תנועות נוער – מאפייני הפעולות ("היינו שם אך לא חיינו שם")
תנועות הנוער נקלעו למבוכה עם הקמת הגטאות על רקע בריחת מרבית מנהיגיהם לאזור הסובייטי והפיכת עיקר פעילותם מלפני המלחמה (הכשרת החניכים לעלייה ארצה) לדבר בלתי-רלבנטי וללא סיכוי של מימוש במציאות החדשה של יהודי פולין. אולם, התנועות התאוששו במהירות יחסית. מנהיגי התנועות קיבלו החלטה לחזור לשטח הכבוש ולהיכנס לגטאות. התוכנית של תנועות הנוער בגטאות התרחבה כדי להתייחס גם למצב החדש. התנועות חידשו את פעילותן החינוכית והצליחו בכך לספק לחניכיהן מפלט מהמציאות העגומה. הם גם פרסמו עיתונים בהם הושמעה קריאה לתושבי הגטאות לא לאבד תקווה – ועם זאת לא לשתף פעולה עם הגרמנים. הם גם עסקו בהוראת עברית ובחינוך ציוני כללי וניהלו מאבק נגד המגמה להפקיר את השכבות החלשות בגטו.
לסיכום, תנועות הנוער יצרו מפלט מהמציאות העגומה וסיפקו לחניכיהן משענת וסיכוי להינצל. הם היוו מקור תקווה בכך שהראו את דאגתם לחניכיהם ואף סעדו אותם בשעות הצורך.
חברי תנועות הנוער נמנו עם היוזמים המרכזיים של המחתרות בגטאות השונים ושימשו כמפקדים בכירים ברובם (מדוע? העולם המבוגר איבד את סמכותו המוסרית והמעשית, לתנועות הנוער היה חזון של חברה מתוקנת שניתן להגיע אליו רק בחיי מאבק והקרבה, העובדה שחברי התנועות ראו עצמם כחלק ממפעל לאומי- חברתי גדול, הנוער נמשך יותר ממבוגרים למאבק למען גאווה וכבוד עצמי, לא היו לנוער דאגות למשפחות כמו להוריהם, הם דאגו שחבריהם יישארו בחיים במצב בריאותי תקין. כמו כן שררו יחסי אמון והיררכיה ומנהיגות – דברים חשובים מאוד כשרוצים להתארגן למען משימה מסוכנת וסודית). כפי שכבר ציינו הם גם סיפקו לחבריהם משענת בשעת הצורך – החל ממזון, אוזן קשבת וטיפול בחולים וכלה במקומות מסתור בעת האקציות. מי שהיה חבר בתנועות הנוער, היה בעל סיכוי גדול יותר לשרוד מהאחרים, אף על פי שכאשר פרצו מרידות, חברי התנועות היו פעילים בהם ורבים קיפחו בדרך זו את חייהם.

השואה: השואה בימי ביצוע "הפתרון הסופי", יוני 1941 – מאי 1945
"הפתרון הסופי"
הקשר בין תחילת ההשמדה למלחמה בברית המועצות
עד ל"מבצע ברברוסה" (הפלישה לברית המועצות), ניתן היה לראות מדיניות גרמנית שניסתה, בהתחלה, לעודד הגירה של יהודים אל מחוץ לגרמניה, לאחר מכן למצוא פתרונות לריכוז יהודים בלובלין, ניסקו או במדגסקר אך רק בעת הפלישה לברית המועצות השתנתה המדיניות לפיתרון הסופי- ההשמדה. הגורמים שהביאו לשינוי במדיניות הגרמנית היו:
1. אי אפשר היה להיפטר מהיהודים וככל שהפלישההגרמנית התקדמה, מיליוני יהודים נוספים לשטחי הכיבוש הגרמני.
2. המלחמה סיפקה עילה פשוטה לרצח המוני – היהודים היו אויב. כמו כן היו גם תנאים של סודיות יחסית.
3. המטרה של השמדת היהודים תמיד ריחפה באווירכיעד אידיאולוגי. על אף הסודיות שנקט היטלר בנושא הזה, ראשי הנאצים הפיצו רמזיםרבים על מטרתם. לכן, כשהבשילו התנאים, הפיתוי לעבור למדיניות של השמדה בפועל גבר עלכל השיקולים האחרים.
4. הניצחונות הגרמניים בשנות המלחמה הראשונותהעניקו להיטלר ולמקורביו את התחושה שיוכלו לעשות כל מה שירצו ללא חשש מתגובותשליליות.
עד היום לא ידוע בדיוק מה גרם לתחילתו של ביצוע הפתרון הסופי – האם זו הייתה פקודה מפורשת או תולדה של תהליכים מקומיים. גישה אחת אומרת שלפני הפלישה לברית המועצות, נתן היטלר פקודה בע"פ לראש הס"ס, הימלר, להוציא לפועל את תוכנית: "פתרון הבעיה היהודית". גישה זו מדגישה את המרכיב האידיאולוגי כמרכיב מכריע במדיניות הנאצית. הגישה השנייה אומרת שלא הייתה הוראה מפורשת מהיטלר או מהצמרת השלטונית ושהרצח החל במישור המקומי, כפתרון לבעיות מקומיות שהחיילים נתקלו בהן בשטח במהלך מבצע ברברוסה. הרציחות, שהיו תוצאה של המצוקה הקשה או של יוזמה חסרת מעצורים, הפכו ל"כדור שלג" שהתגלגל לאחר מכן למבצע כלל-אירופאי וקיבל גושפנקה שלטונית רשמית.
האייזנצגרופן: תוך כדי התקדמות הגרמנים במבצע ברברוסה, פעלו ארבע יחידות של האייזנצגרופן ("עוצבות המבצע") כדי להשמיד את היהודים המקומיים. יחידות אלו היו מסונפות לס"ס וכללו בהתחלה גרמנים בלבד. אולם ככל שהרצח ההמוני נמשך והיחידות נתקלו בבעיית תחלופה חמורה, גויסו יותר ויותר משתפי פעולה מבין העמים הלא-רוסים הכפופים לשלטון הסובייטי – אוקראינים, לטבים וליטאים.

השלבים בביצוע "הפתרון הסופי"
1. יחידות האייזנצגרופן נכנסו ליישוביםהשונים ועודדו את התושבים המקומיים הלא-יהודיים לבצע פוגרומים איומים ביהודים. כךכאשר הגרמנים הגיעו ליישובים, הם התקבלו כגורם מושיע בעיניהיהודים.
2. ריכוז היהודים בגטאות.
3. בורות הירי: הוצאת קבוצות של יהודים מהגטאות למקוםסמוך (בדרך כלל ביער, אבל לא תמיד) ורציחתם ליד בורות גדולים ע"י כיתות יורים. בשיטה הזו נרצחו בשטח בריה"מ כמיליון וחצי יהודים בין אמצע 1941 ותחילת 1943.
אתרים מפורסמים של בורות ירי:
באבי יאר (על יד קייב שבאוקראינה) – שם נרצחו כמאה אלף יהודים. שליש ממספר זה נרצחו תוך יומיים.
פונאר (על יד וילנה שבליטא) – שם נרצחו בין 70 ל-100 אלף יהודים.
הפורט התשיעי (על יד קובנה שבליטא) – שם נרצחו כ-70 אלף יהודים.
לא קיים מסמך המעיד על פקודה רשמית מהדרג הבכיר ביותר להתחיל בהרג. רוב החוקרים משערים שהימלר מסר פקודה בעל פה להיידריך שהעביר אותה לראשי האייזנצגרופן. אולם אין ספק שפקודה כזאת לא הייתה ניתנת ללא אישורו של היטלר.
הגרמנים החליטו להפסיק את השימוש בשיטת בורות הירי בגלל כמה סיבות:
א. התחלופה הרבה בקרב חברי האייזנצגרופן עקב החשיפה לזוועות הרצח.
ב. הקושי לשמור על חשאיות.
ג. פגיעה בכללי המשמעת ביחידות הצבא הסדיר.
ד. פיתוחן של שיטות "יעילות יותר", שפתרו את הבעיות הנ"ל.
שיטות ההרג הנוספות (בסדר כרונולוגי):
בורות הירי- ההסבר מופיע בסעיף הקודם.
משאיות גז- החל מדצמבר 1941 נרצחו קרוב ל-700 אלף יהודים במשאיות גז. השיטה הופסקה מכיוון ש:


א. יעילותה המוגבלת – רק 50-70 יהודים יכלו להידחס למשאית כזו בבת אחת.
ב. הקשיים של הגרמנים להתמודד עם מראה הגופות שנחנקו משאיפת חד תחמוצת הפחמן דרך צינור הפליטה של הרכב שהוכנס לתוך תא הנוסעים לאחר כל נסיעה.
ג. פותחו מחנות ההשמדה שסיפקו תנאים יעילים יותר לביצוע רצח המוני.
1. "מבצעריינהארד":הקמת שלושת מחנות ההשמדה הראשונים בבלזץ, סוביבור וטרבלינקה כדי להשמיד את יהודיפולין. בניגוד למחנות ההשמדה שהוקמו לאחר מכן באושוויץ ובמיידנק, היהודים שהגיעולמחנות האלה נועדו כמעט אך ורק לתאי הגזים ולא למחנות עבודה בקרבת מקום. האחראי עלהמבצע היה א. גלובוצ'ניק, שהתמנה לתפקיד לאחר חיסולו של ריינהארד היידריך (שעל שמונקרא המבצע) ע"י פרטיזנים צ'כים. ההשראה לשיטת הרצח ההמוני הזאת סופקה ע"י תוכניתה"אותנזיה" בגרמניה וותיקי התוכנית אף התמנו לתפקידי מפתח בסגל המחנות. בבלזץ נרצחו 600 אלף יהודים, בטרבלינקה 900 אלף ובסוביבור 250 אלף.
תוכנית האות'ניזיה ומחנות ההשמדה: ההשראה להקמת תאי הגזים והמשרפות התקבלה מתוכנית ה"אות'ניזיה" שהופעלה בגרמניה כלפי גרמנים שסבלו ממחלות שהוגדרו כ"מסוכנות לעתיד הגזע הארי" ע"י האידיאולוגים הנאצים. בין ה"חולים" האלה נכללו אנשים עם פגמים גופניים מולדים, חולי נפש, הומוסקסואלים, זונות ופושעים עם מספר הרשאות. הם נלקחו מבתיהם עפ"י פקודות אשפוז של רופאים ונשלחו לשישה מוסדות, בהם הומתו יותר מ-70 אלף איש בין ינואר 1940 לאוגוסט 1941. ברוב המקרים ההורים קיבלו הודעה על פטירתם וכד שהיה אמור להכיל את אפרם. התוכנית הופסקה באוגוסט 1941 בעקבות מחאות בציבור הגרמני, בייחוד מטעם חוגי הכנסייה ומשפחות המאושפזים. צוותי המוסדות האלה הועברו לאחר מכן למחנות ההשמדה ונטלו חלק מרכזי בהפעלתם.
1. הפיכת אושוויץ (וגם מיידנק) למחנה ההשמדההעיקרי של יהודי אירופה:בניגוד למחנות ההשמדה הקודמים, אושוויץ-בירקנאו הוקףברשת של מחנות עבודה. בנוסף לכך, יהודים הגיעו אליו מכל ארצות היבשת והגז שהופעל בולא היה חד-תחמוצת הפחמן ממנוע של טנק אלא ציקלון B. כמיליוןוחצי יהודים נרצחו באושוויץ, שהמשיך לפעול עד סוף 1944 כדי לרצוח בהשמדת בזק אתיהודי הונגריה.
2. "צעדותהמוות":צעדות המוות לכיוון גרמניה בוצעו בהתחלת 1945 כאשר הצבא האדום עמד לכבוש את אזורהמחנות. בצעדות אלה, שהתקיימו בתנאים קיצוניים של קור ורעב, צמא ואכזריות מצד אנשיהס"ס, נהרגו בין 50 ל-60 אלף יהודים. הכללת "צעדות המוות" בין שיטות הרצח ההמונימעידה על כך שאחת ממטרותיהן הייתה להביא לידי מותם של חלק גדולמהצועדים.
ממאפייניהם הבולטים של מחנות ההשמדה היו:
"המוזלמן" – ה"מוזלמן" היה אסיר שהגיע לסוף הדרך והיה כולו עור ועצמות. הוא נהג לכסות את עצמו כל הזמן, הלך ממקום למקום ללא מטרה, כשעיניו בלטו מראשו המצומק.
הקאפו – הקאפו היה אסיר שהתמנה ע"י הגרמנים כאחראי על קבוצה של עובדים במחנה או אסירים אחרים שגרו במבנה מסוים. לא כולם היו יהודים, אך היו יהודים לא מעטים ששימשו כקאפויים. היו הרבה קאפויים אכזרים מאוד, אך היו גם קאפויים פחות אכזריים, אף על פי שתנאי התפקיד חייבו אותו להפעיל מידה לא קטנה של אכזריות. אף על פי שהם היו המועמדים האידיאליים לארגן ולהנהיג מרידות במחנות, על רקע החופש היחסי שלהם והגישה הנוחה למתקני המחנה, אף קאפו לא הנהיג מרד ומעטים מאוד הצטרפו למרידות שפרצו במחנות.

ועידת ואנזה – נציגי הרשויות שהוזמנו, הנושאים שהועלו בישיבה, מטרות כינוס הוועידה ומקומה בתהליך ביצוע "הפתרון הסופי"
ועידת ואנזה, המכונה "ועידת הפתרון הסופי", כונסה ע"י היידריך בעיירה ואנזה שליד ברלין בינואר 1942. ועידת ואנזה הייתה במהותה ועידת תאום ולא ועידה שבה נתקבלו החלטות. הוזמנו אליה 14 אנשים מדרגי הביצוע הבכירים של הזרועות השלטוניות השונות שהיו מעורבות במישרין או בעקיפין בחריצת גורלם של יהודי אירופה. בין הזרועות השלטוניות שיוצגו בוועדה היו:
1. נציגי מספר משרדים ממשלתיים כגון משרד הפנים, משרד החוץ, משרד המשפטים ומשרד התחבורה.
2. נציגי שלטונות הכיבוש הגרמניים באזורים שונים באירופה, כגון הגנרל גוברנמאן.
הס"ס והגסטאפו. נציגי הס"ס כללו את אדולף אייכמן מהמחלקה היהודית, שרשם את3. נציגי הצבא וזרועותשל פרוטוקול הישיבה והתמנה כאחראי על המבצע בכפוף להיידריך

מטרות הועידה:
1. להודיע באופן רשמי (למשתתפים) על המדיניות1. החדשה לגבי היהודים, מדיניות של השמדת כל יהודי אירופה שתתבצע באמצעות העברתםל"מזרח".
2. השגת תיאום בין הזרועות השלטוניות השונותכדי לבצע את השמדת יהודי אירופה באופן היעיל ביותר ובצורה שתזיק במינימום ההכרחילמאמץ המלחמה הגרמני.
3. להודיע לנציגי הגופים הנ"ל שהיידריך הוסמךלהכריע בכל חילוקי הדעות שיתעוררו ביניהם בקשר לנושא.
4. לדון בשורה של נושאים רלבנטיים כגון – גורלם של היהודים החלקיים ואלו שנישאו לנוצרים, הקמת גטו לזקנים, הפניית חלקמהמגורשים למחנות עבודה והגורמים שייקבעו את סדר גירושן של הקהילות היהודיות השונותל"מזרח".
מניסוחים שונים המופיעים בפרוטוקול ברור היה שמטרת שליחתם של היהודים מזרחה הייתה השמדה.
שאלה: הפרוטוקול של ועידת ואנזה, כולל הטבלה שהוצמדה אליו, מוכיח שהשמדת היהודים נועדה להיות טוטאלית וגלובאלית, מה העדויות לכך במסמך זה?
תשובה:
- המסמך כולל מדינות שאינן נכבשו, מדינות ניטראליות ומדינות עם קהילות קטנות – כל מדינות אירופה. לכן ההשמדה היא טוטאלית.
- בטבלה רשומים יותר יהודים מאשר אלו שחיו בפועל בצרפת. הדבר מראה שהייתה כוונה להשמיד את היהודים בשטחי כיבוש צרפתיים מחוץ לאירופה. כנ"ל לגבי איטליה –דוגמאות אלו מלמדות על האופי הגלובאלי של הפתרון הסופי המתוכנן. יש לציין שבאותו שלב של המלחמה כבר היו חיילים גרמניים בצפון אפריקה (לפני קרב אל-עלמיין). ניתן ללמוד מכך שהגרמנים התכוונו ליישם את המדיניות השמדת היהודים בכל מקום בעולם שייכבש על ידם.

מחנה טרזינשטאט
מחנה טרזינשטאט, שנמצא בצ'כיה (ליד העיר פראג) היה מחנה ייחודי שהוקם לפי החלטת ועידת ואנזה. הוא שימש במקור כגטו ליהודי פראג אך בסופו של דבר הוא אכלס שלושה קבוצות ייחודיות של יהודים: זקנים, בעלי נכויות קשות וותיקי מלחמת העולם הראשונה בעלי אותות הצטיינות יחד עם יהודים גרמניים מפורסמים.
טרזינשטאט הפך גם למחנה ראווה. פעמיים הורשו נציגי הצלב האדום הבינלאומי לבקר בו. האסירים תודרכו היטב לפני ביקורי הצלב האדום באשר לאופן התנהגותם הראוי בעת הביקור.
כתוצאה מכך, תנאי החיים שם היו טובים לאין שיעור ביחס לתנאים בשאר המחנות והגטאות; היו שם ספריות, ותחרויות ספורט. אולם בסופו של דבר כמעט כולם נרצחו ויותר מ-120 אלף יהודים נשלחו משם למחנות ההשמדה.

דרכי הלחימה של היהודים בזמן ביצוע "הפתרון הסופי"
המרד בגטאות
מי היו המורדים?
המחתרות בכל הגטאות הוקמו ע"י שלושה גופים שונים:
תנועות הנוער הציוניות.
ה"בונד" – תנועה יהודית לאומית אנטי-ציונית סוציאליסטית לוחמת. תנועה זו ראתה ביידיש את השפה היהודית הלאומית.

המשותף להם היה:
הם לא חלק מהזרם המרכזי.
לכולם היה חזון מהפכני.
כולם מאורגנים ,מכירים את חברי המפלגה וסומכים אחד על השני במאה אחוז.

ניתן להבין את המשותף להם על רקע היותן של כל התנועות האלה תנועות בעלות חזון מהפכני שהיו מאורגנות עוד לפני המלחמה, שחבריהן סמכו אחד על השני ובייחוד על המנהיגים שלהם. מעבר לכך, הנוער היה מטבעו יותר נועז ואידיאליסטי מהמבוגרים והוא גם היה פטור מהאחריות לקיום המשפחה.

מטרות המורדים בגטאות
1. נקמה – אנשים רצו לנקום את דמם שלהנספים.
2. להוסיף פרשה של גבורה למורשת היהודיתהמתחדשת. יש לזכור שמרבית המורדים היו חברי תנועות יהודיות לאומיות ולכן הנושא הזההיה חשוב להם מאוד.
3. "למען 3 שורות בהיסטוריה" – המורדים רצושקיומם ייזכר כבעל משמעות לדורות הבאים, שגורלם בשואה לא יישכחלחלוטין.
4. לתת ביטוי לאידיאלים הציוניים והמהפכניםשלהם.
5. למות בכבוד.

הקשיים שעמדו בפני חברי המחתרות בגטאות
1. מחסור בנשק:מקורות האספקה האפשריים היו מגווניםוכללו קנייה בשוק השחור מחוץ לגטו, שיחודם של שוטרים (בייחוד כוחות העזרהלא-גרמניים – אוקראינים, ליטאים ופולנים) וייצור עצמי – בייחוד של בקבוקי תבערה (למחתרת הקומוניסטית היו קשרים מחוץ לגטו שיכלו לעזור). המחתרות הכלליותהאנטי-גרמניות היו קמצניות מאוד באספקת הנשק למחתרות בגטאות על אף הוראת ממשלתהגולה לשתף פעולה עם המחתרות בגטו. מעבר לכך, רוב הנשק שהושג לא התאים במיוחדלצורכי ההתקוממות בגטו; נדרשו רובים בעלי טווח ארוך בעוד שהשיגו בעיקר אקדחים בעליטווח קצר.
2. הקושי להתארגן ולהתאמן במסגרת עירוניתצפופה וסגורה:עד אז, כל תנועות הגרילה היו באזורים הרריים בעלימרחבים, הרחק מהאויב.
3. העיתוי היה בידיהגרמנים:תושבי הגטו סירבו לשתף פעולה עד שהיה ברור להם שהגטו נמצא על סף האקציה האחרונה, ורק אז התרחשו כמעט כל המרידות. אולם, איש בתוך הגטו לא ידע מתי אותה אקציה תתרחשוהדבר מנע מהם למצוא את העיתוי הטוב ביותר להתקפה.
4. העדר ניסיון צבאי, אצל הלוחמים ואצלהמפקדים.
5. התנגדות בגטו: התנגדותהרוב המכריע של תושבי הגטו שקיוו לשרוד וחששו שהגרמנים ישמידו את הגטו, דווקא בגללהתנגדות המחתרת. דוגמא מובהקת של בעיה זאת משתקפת מפרשת יצחק ויטנברג בגטווילנה.
6. מדיניות הענישה הקולקטיבית שלהגרמנים:כפי שאיימו להפעיל, בין השאר, בפרשת יצחק ויטנברג בגטו וילנה. הגרמנים איימו לגמולעל פעילות מחתרתית ברצח של משפחות שלמות, תושבי רחובות שלמים ואפילו מעברלכך.
7. העדר עזרה מחוץלגטו:לאהיה "עורף אוהד" מחוץ לגטו כיוון שהאוכלוסייה הלא-יהודית הייתה נגועה בדרך כללבמידה ניכרת של אנטישמיות. גם המחתרות האנטי-נאציות מיעטו להושיט עזרה, בייחודהקומוניסטים.

הדילמות המוסריות של חברי המחתרות:
ההיסטוריונים יודעים על הדילמות שעמדו בפני חברי המחתרות מכיוון שחלק מהפרוטוקולים של חברי המחתרות נמצאו אחרי המלחמה.
האם מותר לסכן את בני משפחתך, את קרובייךואולי אפילו חלק גדול מתושבי הגטו ע"י פעילות מחתרתית לאור מדיניות הענישההקולקטיבית של הגרמנים?
1. האם מותר להקים מחתרות וליזום מרד כאשרדעת הקהל בגטו מתנגדת לכך באופן נחרץ?
2. אם כבר מורדים, האם לנהל את המרד בתוךהגטו או לברוח ליער כדי לנהל לחימה פרטיזנית?
3. האם לנהל מרד בתוך כל גטו וגטו או לרכז אתהמאמצים כדי לחולל מרד גדול מאוד באחד מהגטאות?
4. האם להצטרף למשפחתך במהלך האקציה אולהיפרד ממנה כדי להתכונן למאבק?

ייחודו של המרד בגטו וורשה לעומת הגטאות האחרים:

הגורמים שהביאו לקבלת ההחלטה לפתוח במרד גטו וורשה:
1. הצטברו עדויות שהוכיחו שהגרמנים מבצעים מדיניות של השמדת עם

א. העדות הראשונה הגיעה מהמחתרת בוילנה שקבעה, על סמך עדויות של ניצולים מבורות הירי בפונאר, שהגרמנים מבצעים מדיניות של רצח עם. המחתרת בוילנה הגיבה בשלוש דרכים: הם פרסמה כרוז עם הידיעה לתושבי הגטו ב-1.1.1942, הם התחילו להתכונן למרד ושלחה שליחים למחתרות בכל הגטאות הגדולים כדי לספר להם שיש הוכחה שהגירוש למזרח "לצורך התיישבות מחדש" הוא אשליה ושכל היהודים המגורשים נרצחים.
ב. הצטברו גם הוכחות מהנעשה בגטו וורשה עצמו:
- שליחי המחתרת גילו, עפ"י מספרי הקרונות, שאותן הרכבות חוזרות לעיתים קרובות מדי והרי דובר על התיישבות "רחוק במזרח".
- ה"בונד" שלח חברים לעקוב אחר הרכבות ואחד מהם הגיע לסביבת טרבלינקה, שוחח עם חקלאים פולנים במקום וראה את העשן המיתמר בתוך המחנה.
1. בושה:המחתרת הוקמה כדי להציל חיי יהודים, אבלבמהלך האקציה הגדולה (ט' באב, היא לא פעלה. לכן התעורר רגש חזק מאוד של בושה אצלחברי המחתרת, רגש שהביא לכך שהם החליטו לא לאפשר אקציה נוספת בלילמרוד.
2. נכונות תושבי הגטו לשתף פעולה עם המחתרתלאחר רצף של אקציות שהותירו רק מיעוט קטן במקום.

מהלך המרד בגטו וורשה:
1. נובמבר 1940 – הגטו נסגר. זהו הגטו הגדולביותר – קרוב לחצי מיליון תושבים בשיאו, דחוסים ב-76 רחובות שהם 2.4% משטחהעיר.
2. התארגנות שתי מחתרות: הארגוןהיהודי הלוחם (תנועות נוער ציוניות חלוציות, קומוניסטים ותיאום עם הבונד) והאיגוד הצבאי היהודי(בית"ר בעיקר). המאבק האידיאולוגי בין הימיןוהשמאל שרר בגטו גם בימים הקשים ביותר.
3. 23.7.1942 (ט' באב) – "האקציה הגדולה" מתחילה: 10,000 יהודים ליום. עד אמצע ספטמבר 310,000 יהודים נשלחים לטרבלינקה. 70,000 נשארים בגטו.
4. המחתרות מחליטות למרוד עם התחלת האקציההבאה: מגבירים את הניסיונות לרכישת נשק, מכינים בונקרים, מנסים להשיג תיאום עםהמחתרת הפולנית הכללית ששיקוליה ואופייה האנטישמי הפחיתו את נכונותה לסייע על אףההנחיות לכך מממשלת הגולה בלונדון.
5. ינואר 1943 – הגרמנים פותחים באקציהבמפתיע והמחתרות מגלות התנגדות. 6,500 מוצאים תוך 4 ימים עד שהגרמנים מחליטים לסגת. התמיכה במחתרת גדלה. ברור שהניסיון הבא יוביל למרד כללי. המפקד באותה העת היה מרדכיאנילביץ'.
6. האקציה הסופית, 19.4.1943: הגרמנים פותחיםב"אקציה הסופית". המחתרות (עם 750 לוחמים מזוינים) נכנסות לעילות. 12 גרמניםואוקראינים נהרגים באותו היום. אף אחד לא מתייצב באומשלגפלאץ ("רחבת האיסוף") ל"טרנספורט".
7. הגרמנים קוראים ליורגן שטרופ, גנרל בס.סשהתמחה בלחימה נגד כוחות גרילה, עם 3000 חיילים (ו-7000 כעתודה), טנקים ותותחים. הוא מחליט להצית כל בית ולפוצצו כדי להחניק את היהודים בבונקרים ולאלצם לצאת. האוכלוהמים נרקבים.
8. 8.5.1943 – בונקר הפיקוד של הארגון היהודיהלוחם ברח' מילה 18 עולה באש. מרדכי אנילביץ' ו-100 אחרים נהרגים. לוחמים מנסיםלצאת מהגטו דרך תעלות ביוב וחלקם מגיעים ליערות וממשיכים להילחםמשם.
9. הגרמנים מפוצצים את ביתהכנסת הגדול מחוץלגטו כדי לציין את סוף המרד. אלפים נתפסים ונשלחים למחנות.

מאפיינים מיוחדים של המרד בוורשה:
1. הוא זכה לתמיכת עשרות אלפי יהודים בגטו. תמיכה זו התבטאה בין השאר בסירובם להתייצב באומשלגפלאץ ובהכנת בונקרים ברחביהגטו.
2. הוא היה מתוכנן היטב והלוחמים חולקוליחידות קטנות וניצבו במקומות אסטרטגיים בגטו. הם היו מצוידים יחסיתטוב.
3. המרד נמשך הכי הרבה זמן מכל המרידות (33ימים) בגטאות. הוא גם תבע מחיר גבוה יחסית מהכוחות הגרמניים.

השפעת המרד:
1. הוא שינה את הדימוי של היהודי – בעינייהודים ולא-יהודים כאחד. בכך הוא תרם תרומה חשובה לטיפוח הדימוי של "היהודי החדש", היהודי הנאבק על ענייניו החיוניים.
2. הוא היה גורם חשוב בהצתת רוח המרד במקומותאחרים – גטאות ומחנות כאחד.
3. הוא היה המרד הראשון באזור עירוני כבושבמהלך המלחמה ועזר להחליש את הדימוי של הגרמנים כלוחמים שאין לעמודבפניהם.

ואואו מאמי איזה כל הכבוד מגיע לך!

כל הכבוד על ההשקעה נשמה!

באתר הזה יש סיכומים נורא נורא טובים אם בא לכם:

www.alliance-haifa.co.il

כנסו אתרי מקצועות--> כניסה לתלמידים--> כנסו חטיבה או תיכון ויש שם הכל מסוכם בצורה מאוד טובה

בעיקר במקצועות בגרות.😊

וואי איזה השקעה ...
תודה מאמיי

פשוטטט ואואואו כל הכבוד לך מאמי
ותודה רבה זה לא בשבילי
כי אני עושה חלק א' אבל בהצלחה לכולם
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*

יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש ויחס הממשלות בעולם החופשי אל היהודים בזמן ביצוע "הפתרון הסופי"

1. יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש הנאצי - פולין
בין המדינות הכבושות קיים הבדל ביחסה של האוכלוסייה אל היהודים: במדינות בהן הייתה מסורת דמוקרטית ולא הייתה אנטישמיות, דוגמת דנמרק, התגייסה כל החברה להצלת היהודים. אולם, במדינות ללא מסורת דמוקרטית ורוויות אנטישמיות נתקלו היהודים ביחס אדיש ומנוכר, כמו בפולין.
תנאי הכיבוש בפולין היו הקשים ביותר מכל שטחי הכיבוש הנאציים. בפולין חיה קהילה גדולה של יהודים, כשלושה מיליון יהודים, במשך מאות בשנים לצד שכניהם הפולנים. יחסיהם היו רוויים באנטישמיות נוצרית וקנאה על רקע כלכלי. במאה ה- 19 התגברה הלאומנות הפולנית, ובשנות ה- 20 של המאה ה- 20 החלה הרעה כלכלית במצבם של היהודים (תקנות גרבסקי). בשנות ה- 30 החלה לגבור האנטישמיות תחת השפעת התעמולה הנאצית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין החלו הנאצים לעודד אנטישמיות ואף פגיעה ביהודים.
בתחילת המלחמה, הדרך היחידה להימלט מאימת הנאצים הייתה לנסות לברוח מזרחה, לשטחים שעל-פי הסכם ריבנטרופ – מולוטוב היו אמורים לעבור לשיטה סובייטית, כמו ליטא, או דרומה לכיוון סלובקיה העצמאית או הונגריה. ואכן, אלפי יהודים ברחו לליטא, ובווילנה וקובנה נוצרו ריכוזים של אלפי פליטים יהודים. רוב היהודים הללו ניצלו באמצעות אשרות כניסה למדינות שונות, שהצליחו לקבל בחודשים שעוד ניתן היה לצאת. מאות יהודים קיבלו וויזות כניסה ליפן, באמצעות הקונסול היפני בקובנה. אשרות אלה כובדו ע"י הסובייטים, שאפשרו ליהודים לעבור לתחומם ולהגיע משם ליפן. בדרך זו ניצלו כ- 2,000 יהודים. היו יהודים שברחו לסלובקיה וקיבלו עזרה להימלט להונגריה שהייתה עצמאית עד מרץ 1944.
אך המדובר בחלק זעיר של האוכלוסייה היהודית בפולין, רוב יהודי היו סגורים בתוך הגטאות. הנאצים עודדו את הפולנים לפגוע בשכניהם היהודים, ולא נמצאו פולנים רבים שהיו מוכנים לסייע ליהודי הגטו הכלואים.
כאשר החלו הגירושים למחנות חיפשו היהודים מקום מסתור עבור משפחתם או לפחות עבור הילדים. פולנים רבים היו מוכנים לסייע תמורת כסף, והיו אף שהסכימו להסתכן בהסתרת היהודים ללא כל תמורה כספית. משפחות יהודיות מצאו מקלט אצל איכרים פולנים דלי אמצעים ששכנו אותם במרתפים ובעליות גג. לצד אלו היו מלשינים רבים, שהסגירו לא רק את המסתתרים היהודים, אלא גם את מסתיריהם הפולנים. הורים רבים השאירו תינוקות רבים אצל מכרים בתקווה לשוב ולאוספם בתום המלחמה. אחרים השאירו את ילדיהם בפינות רחוב בתקווה שפולנים רחמנים יאספו אותם ויטפלו בהם, כפי שאכן קרה לא מעט. רוב ההורים לא חזרו אחרי המלחמה.
ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, שהוסתר בעצמו בבונקר בוורשה, קרא לפולנים שהסתירו יהודים: "האידיאליסטים". בספרו מתעד רינגלבלום כיצד עוזרות בית פולניות ניצלו את מצוקת מעבידיהן לשעבר, השתלטו על רכושם ואף הלשינו עליהם. אך, לצד אלה, הוא מציין גם אחרות, שהסתירו את מעבידיהן היהודים, דאגו לכל מחסורם, ועוד התנצלו על כי אינן יכולות לעשות יותר.
בסוף 1942 נוסד בורשה ביוזמתם של פולנים, ידי היהודים, "ועד לעזרת היהודים הנרדפים" (הז'גוטה). עד מהרה הפך הוועד לארגון רשמי בחסות ממשלת פולין הגולה, וטיפל באלפי יהודים שמצאו מסתור במקומות שונים.
אולם, עקב תנאי הכיבוש הקשים, משטר הטרור והאנטישמיות שהייתה מושרשת בחברה הפולנית, רק אחוז קטן מיהודי פולין אכן ניצל.

2. חסידי אומות העולם (עמ' 188)
התואר "חסידי אומות העולם" ניתן לאזרחים בודדים, שפעלו למען הצלת היהודים באירופה. היו אלה יחידים מכל שכבות האוכלוסייה: איכרים, פועלים, עקרות בית, רופאים, כמרים, דיפלומטים ועוד, שסיכנו את חייהם למען היהודים. הם שמרו על ניצוץ של אנושיות ואומץ לב בלתי רגיל. בכל אירופה פעלו חסידי אומות העולם. הם סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים בודדים, משפחות ולעיתים קבוצות שלמות.
המניעים לפעולתם של חסידי אומות העולם:
1. יחסי שכנות טובים בינם לבין היהודים לפני המלחמה.
2. דרך להביע מחאה נגד מעשי הנאצים.
3. אנושיות והומניות – מניעים הומניטריים של עזרה לאדם בצרה, באשר הוא אדם.
4. שליחות דתית – שמירת ערכי המוסר והאנושיות.
אותם חסידי אומות העולם סיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם, כמה מהם נתפסו והוצאו להורג, היו שנעלמו מבלי להשאיר עקבות, אחרים חיים בישראל ואומצו ע"י הניצולים.
למעלה מ- 8,000 מצילים הוכרו ע"י מוסד "יד ושם" שמציין את פועלם, מעניק להם את התואר ונוטע עצים על שמם ב"שדרת חסידי העולם". על המדליה שמקבל חסיד אומות העולם חרוט המשפט מפרקי אבות: "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם ומלואו".

דוגמאות לחסידי אומות העולם:
אוסקר שינדלר – תעשיין גרמני, תושב חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה (הרפתקן, שתיין ורדף נשים) למרות היותו חבר במפלגה הנאצית הוא ניצב מול זוועות השואה ובחר להציל יהודים. הוא הציל כ- 1,200 יהודים. לאחר כיבוש פולין ע"י הנאצים הוא רכש בית חרושת למוצרים צבאיים וכלי מטבח שהוחרם ממשפחה יהודית ליד קראקוב. הוא העסיק מאות יהודים וכך הציל אותם מגירוש. בשנת 1943 כאשר החלה האקציה בגטו קראקוב והוקם מחנה פלאשוב הוא הקים מפעל בפלאשוב שם הועסקו מאות יהודים והצילם. ב- 1944 קיבל רשות להקים מפעל בחבל הסודטים. הוא הצליח להעביר לשם את כל מאות הפועלים היהודים שעבדו אצלו בפולין. הוא העלה כמה מאות מעובדיו היהודים שהיו אמורים להישלח לאושוויץ על רכבת בקרונות לבהמות. כדי שהמבצע יצליח גנב שינדלר את טופס המשלוח וזייף אותו כאילו היהודים אמורים היו להגיע לעיירה נידחת בחבל הסודטים. הוא הביא רתכים ששחררו את היהודים מהקרונות ובמשך שלושה ימים דאגה אשתו לכל מחסורם, לאחר ששכנה אותם במבנה הצמוד לבית החרושת. בבית החרושת קבלו תנאים טובים ושהו שם עד תום המלחמה.

ראול וולנברג – דיפלומט ואציל שוודי, ששהה בבודפשט בירת הונגריה ב- 1944 כנציג השגרירות ופעל להצלת כ- 200,000 יהודי הונגריה אשר נותרו שם. כנספח בשגרירות שוודיה הוא לחץ על ממשלת הונגריה שתאשר לו להעסיק 300 יהודים במחלקתו והסתיר יהודים בבתים מיוחדים שרכש למטרה זו. הוא יזם את הקמתו של גטו בינלאומי, שאכלס 33 אלף יהודים תחת חסותם של מדינות נייטרליות כ"אזרחים שוודים חדשים" והדפיס להם דרכוני חסות שוודים, שבעזרתם יכלו לצאת מתחום השלטון הנאצי. הוא דאג להקים מטבחים, בתי"ח, שירותים שונים ודאג להציל יהודים תוך סיכון מעמדו הדיפלומטי. כאשר ב- 1944 גורשו רבבות יהודי בודפשט לגבול אוסטריה במסגרת צעדות המוות הוא לווה במשאיות את ההולכים וחילק להם מזון ובגדים. בדרך זאת הציל 500 יהודים והחזירם לבודפשט. עם שחרור הונגריה הוא נאסר ע"י הסובייטים ומאז נעלמו עקבותיו.
ב- 1957 הודו הרוסים כי מת בכלא מהתקף לב. ב- 1993 התברר כי נרצח בכלא.


3. עמדת הממשלות בעולם החופשי – דוגמה: ארה"ב
בעיני בעלות הברית משימתם העיקרית במלחמה הייתה לגבור על גרמניה הנאצית ולנצחה. גורל היהודים במלחמה זאת הצטייר אמנם כתופעה טראגית, אך לא כתופעה עיקרית של המלחמה. הם לא ראו ברצח העם היהודי תופעה בעלת משמעות ייחודית לגורל העולם והתעלמו מחומרת העניין. העובדה, כי ליהודים לא היה כוח פוליטי חרצה את גורלם. ארה"ב הייתה מודעת לכך שהאנטישמיות היא אחד מאמצעים של התעמולה הנאצית, אך היא לא ייחסה לכך חשיבות גדולה.
כיצד הגיעו הידיעות על ההשמדה ההמונית - השמועות על ההשמדה, אשר ביצעו הנאצים, הגיעו לארה"ב ע"י נציג הקונגרס היהודי העולמי כבר בסתיו 1941, זמן קצר לאחר שהגרמנים החלו בביצוע "הפתרון הסופי". משם המשיכו הידיעות לזרום מאירופה והועברו לארה"ב והן אומתו בקיץ 1942. לאחר כמה חודשים הועבר המידע על ההשמדה לציבור האמריקאי ע"י אחד ממנהיגי יהדות אמריקה. בעקבות ידיעות אלה הוכרז בארה"ב יום אבל לאומי ונקבעה פגישה בין ההנהגה היהודית האמריקאית לבין נשיא ארה"ב, רוזוולט.
תגובת ההנהגה האמריקאית ודעת הקהל האמריקאית למעשי הרצח:
הפגישה בין המנהיגות היהודית האמריקאית לבין רוזוולט התקיימה בתחילת דצמבר 1942. במהלך הפגישה הודה רוזוולט, כי ממשלת ארה"ב יודעת על המתרחש, יחד עם זאת הסתייג מהצגת הגרמנים כולם כרוצחים, כיון שטען כי בגרמניה יש אנשים שמתנגדים למעשי היטלר. הפגישה הייתה קצרה והסתיימה ללא תכנית כלשהי למנוע את מעשי הרצח. אך יחד עם זאת, פרסם רוזוולט גינוי למעשי הרצח.
ממשלת ארה"ב ואזרחיה היו עסוקים במהלכי המלחמה ובשאיפה לגבור על גרמניה ומשום כך לא התמקדו במעשי הרצח באירופה. בהדרגה עוררה דעת הקהל היהודית את דעת הקהל האמריקאית והבליטה את האסון הנוראי שפקד את יהודי אירופה. בהדרגה התפשטו ההפגנות כנגד מעשי הנאצים ודרשו מהממשל לפתוח במו"מ עם גרמניה כדי לנסות להציל וכמו כן לאשר היגרה של יותר יהודים לשורה של מדינות. ההפגנות הפכו להיות עניין יומיומי והעיתונות האמריקאית אף היא החלה להתעניין במעשי הרצח. אך, עדיין ממשלת ארה"ב לא עשתה דבר להצלת היהודים.

ועידת ברמודה –ב- 19 באפריל 1943 התקיימה באי ברמודה ועידה בין בריטניה לארה"ב, הרחק מדעת הקהל והתקשורת, במטרה לדון בבעיית הפליטים וניסיון לנטרל את המחאה הציבורית בעקבות הידיעות על רצח המוני של יהודי אירופה.
1. אי התמודדות עם הצלת יהודים - כבר בהתחלה סכמו ארה"ב ובריטניה, כי לא יוכלו לעזור בהגירת היהודים משום שמדיניות "הספר הלבן" מנעה את כניסת היהודים לארץ ישראל. ארה"ב ובריטניה לא היו מעונינות, כי לועידה זאת תהיינה תוצאות מעשיות משום שהן לא היו מעונינות לפתור את בעיית הפליטים היהודים בתחומן (נציגים יהודים לא שותפו בועידה). ההצעות שהועלו על מנת לחלץ יהודים נדחו בזו אחר זו, עקב חשש שאכן גרמניה תיענה וכך תוצף אירופה וארה"ב באלפי פליטים שאין די אוניות להסיע אותם ואין איפה ליישב אותם. לאחר שכל ההצעות לפתרון נדחו פורסמה בסוף הועידה המלצה כללית לסייע לבני כל הלאומים שהם פליטים במקומות שונים בעולם.
2. אכזבה מועידת ברמודה – לאחר קיומה התברר לכל כי הועידה הייתה רק כיסוי לכך שאין בכלל מגמה לסייע. הדבר גרם לתסכול עצום בקרב יהודי ארה"ב, אולם הנשיא רוזוולט ידע שהיהודים יתמכו בו ממילא, ולא עשה כל מאמץ לשנות את מדיניותו.
ניתן לומר, כי המדינות שהתכנסו בועידת ברמודה לא עשו למעשה דבר להצלתם של היהודים. מדובר היה בפעילות הסברה בלבד, אשר ניסתה ליצור את הרושם כאילו גורל היהודים היה חשוב בעיניהם. אולם מעשי הרצח ההמוני באירופה המשיכו.

הקמת הוועד לענייני פליטים
בינואר 44' הוקם ע"י רוזוולט ועד לענייני פליטים שהיה תחת משרד האוצר האמריקאי תוך שמשרד החוץ של ארה"ב מערים קשיים על הפעילות הזו. התקציב נלקח מתקציב ארה"ב, אך מכיוון שלא הספיק, נגבו כספים מיהודים פרטיים. הפעילות הזו הועילה לחלץ חצי מיהודי בודפשט, מאות יהודים ממדינות הציר האחרות, וכן לפתוח מרכזי פליטים לאחר המלחמה.

מדוע לא הופצץ מחנה ההשמדה – אושוויץ
בעלות הברית המשיכו לגלות אוזלת יד גם ב- 44' כשהתחילו השילוחים מהונגריה לאושוויץ, אז נתבעו בעלות הברית להפציץ את מתקני ההרג או לפחות את פסי הרכבת שהובילו מהונגריה לאושוויץ. אולם הן נמנעו בכל מיני תואנות ועמדו בסירובן עד סיום המלחמה. ארה"ב טענה כי המבצעים הצבאיים אשר יחישו את ניצחונם על הגרמנים חשובים יותר מהפצצת מתקני השמדה, וכי ניצחון צבאי יביא קץ לסבלם של היהודים. הטיעונים שהעלו ראשי הצבא האמריקאי כנגד הפצצת אושוויץ היו שקריים והביעו אדישות וחוסר רצון לעצור את מעשי הרצח. הם טענו כי אושוויץ מרוחקת מטווח הטיסה, ודבר זה היה שקר (מטוסי בעלות הברית הפציצו יעדים צבאיים לא הרחק ואף צילמו אותם), ההתנגדות נמשכה גם כאשר טייסים העידו כי אין בעיה לפגוע במתקני ההשמדה. הועלתה הטענה, כי הפצצה תפגע באסירים ואף תסיט את המלחמה ל"בעייה היהודית" ותגביר את האנטישמיות.


4. עמדת "הצלב האדום" והכנסייה הקתולית בשאלת העזרה ליהודים בתקופת ביצוע "הפתרון הסופי".
א. הוותיקן - מקום מושבו של האפיפיור, יש מעמד של מדינה והוא היה גורם שתלו בו תקוות להצלת היהודים. ב- 1934 חתם הוותיקן על הסכם עם היטלר, שנועד לשמור על מעמדה של הכנסייה ומאמין בגרמניה – צעד שסימל שיתוף פעולה בין גרמניה הנאצית והוותיקן. הוותיקן בתקופת המלחמה אמנם התנגד לגזענות, אולם במשך שנים רבות לא עשה דבר באופן רשמי להצלת יהודים.
האפיפיור בשנות מלחמת העולם השנייה, פיוס ה- 12, הואשם בשתיקה ובחוסר מעש, הוא לא הוקיע את מעשי הרצח ולא הזכיר במפורש את השמדת היהודים במשך כל שנות המלחמה (אף שלידיו הגיעו ידיעות על הרצח מכל רחבי אירופה הכבושה) ולא מחה בפני מדינות קתוליות מובהקות, כמו צרפת וקרואטיה, שהסגריו יהודים לשלטונות הנאצים.
יהודים מעטים מצאו מקלט במוסדות הכנסייתיים או אצל כמרים ובאיטליה בוותיקן עצמו מצאו מקלט אחדים מיהודי רומא. רק בחודשי המלחמה האחרונים עשתה הכנסייה מאמץ להצלתם של יהודים ע"י פנייה למדינות כמו בולגריה והונגריה.

ב. הצלב האדום – ארגון הומניטרי, שמטרתו לשמש מתווך נייטרלי בין צדדים לוחמים בזמן מלחמה ולדאוג לחיילים פצועים ולשבויי מלחמה. ארגון זה פעל באירופה הכבושה, אך היה חסר אונים וידיו היו כבולות בכל מהלך המלחמה. הצלב האדום ניסה להגן על היהודים בדרכים שונות, אולם לא הצליח בכך עקב התנגדות השלטון הנאצי באירופה. אך ניתן לומר, כי הארגון לא השקיע מאמצים מיוחדים בהצלתם של יהודים וגם לא דרש מבנות הברית שיעזרו ליהודים. כאשר הגיע הצלב האדום למסקנה, כי אינו יכול להציל את היהודים ממוות, החל לנסות להקל על סבלם במשלוחי מזון ותרופות, אולם משלוחים אלה הגיעו רק למחנות ולגטאות בודדים. בהונגריה, למשל, הצליחו נציגי הצלב האדום לסייע למגורשים במזון ובאשרות דיפלומטיות ערב הכיבוש הסובייטי. באביב 1943 ערכה משלחת הצלב האדום סיור בדרום מזרח אירופה, כדי לבדוק אפשרות של הגירת יהודים לארץ ישראל, כך למשל הגיעה משלחת של הצלב האדום לטרנסניסטריה, אולם מסיורים אלה לא צמחו פעולות של ממש. לקראת סוף המלחמה נתבקש הצלב האדום לשלוח משקיפים למחנות ההשמדה לבדוק שלא ייעשו מעשי טבח ממש לקראת השחרור, אך גם מעשה זה נסתיים בהצלחה מעטה ביותר

במצב היהודים באלג'יריה בתקופת השואה.
ייחודיות יהדות אלגיריה משאר ארצות צפון אפריקה:
"צו כרמייה" מאז 1870 העניק ליהודים באלג'יריה אזרחות צרפתית על בסיס שיוויון זכויות מלא, במקום מעמד בני החסות (הד'ימי) שהיה להם בתקופה שלפני השלטון הקולוניאלי הצרפתי.
היהודים היוו כאחוז וחצי מכלל האוכלוסייה באלג'יריה , ואזרחי צרפת שהיגרו לאלג'יריה היוו כשמינית מכלל האזרחים בה.
לעובדות אלו היתה ההשפעה על שלושת קודקודים של משולש היחסים שלעייל.
א. כמו בארצות אחרות בהן ניתנה אמנסיפציה ליהודים גם באלג'יריה הביא הדבר להתפרצות של אנטשימיות כלפי היהודים מצד אזרחי צרפת באלג'יר: מערכות בחירות עם תעמולה אנטישימית, קריאות לביטול האזרחות הצרפתית ליהודי אלג'יר, אלימות ותעמולת רחוב קולנית בתקופת משפט דרייפוס ועוד.
אנטישמיות זו הלכה ודעכה עם זיכויו של דרייפוס וסיום הפרשה, אולם היא שבה והתעוררה בשנות השלושים עם חדירתה של התעמולה הנאצית כלפי היהודים.
ב. מתן אזרחות צרפתית רק ליהודי אלג'יר הגדיל את הפער בין היהודים לבין האוכלוסייה המקומית המוסלמית, והרחיב את הקינאה והאיבה. שנות השלושים הביאו לתנופה מחודשת של האנטישמיות , גם בגלל התעמולה הנאצית וגם בגלל החרפת היחסים בין היהודים בארץ ישראל לבין הערבים בארץ, ובהשראתם כנראה התרחשו בעיר קונסטנטין בשנת 1934 פרעות שגבו את מותם ופציעתם של עשרות יהודים.

בתקופה השניה עם כניעתה של צרפת, נותרה צפון אפריקה "הצרפתית", תחת שלטונה של "צרפת הלא כבושה", כלומר תחת שלטונו של וישי. בדומה למצב בצרפת שם שיתף שלטונו של וישי פעולה עם השלטון הנאצי, כולל חקיקה אנטי יהודית, (שנעשתה מרצונו החופשי של וישי ושותפיו לממשלה ולאו דווקא מלחץ הנאצים) כך היה גם באלג'יריה.
להחלת הפעילות האנטי יהודית באלג'יריה היו מס' סיבות:
א. גישה גזענית ואנטישמית של המשטר.
ב. הרצון לרצות את התושבים האנטשמיים הצרפתיים באלג'יריה.
ג. הרצון לזכות באהדת התושבים המוסלמים, שלא נמנו כאמור על אוהבי היהודים.

תחילת החרפת היחס כלפי היהודים באלג'יריה כלל את ביטול האזרחות של יהודי צרפת, והשוואת מעמדם לזה של המוסלמים, כבר באוקטובר 1940.
מס' ימים אחר כך נחקק חוק נוסף "תקנון היהודים בצרפת", שהחיל על יהודי אלג'יריה את ההגבלות והאיסורים שהוחלו על יהודי צרפת עצמה.
בדומה לחוקי נירנברג ביטול האזרחות כלל הגדרת מי הוא יהודי. (כל מ י ששלושה מבני משפחתו היו יהודים, או שאחד מהוריו היו יהודים, או שאשתו יהודיה)
בשנתיים הבאות הוצאו צווים ותקנות אנטי מיהודיות שכללו אריזציה של הרכוש היהודי – הקמת משרד שעסק בהפקעת רכוש יהודי ופיטורי יהודים העוסקים בבנקאות ובביטוח, הגבלות על השתתפות יהודים במוסדות חינוך ובמסגרות חברתיות תרבותיות אחרות על ידי סילוקם בפועל של יהודים מבתי ספר ממלכתיים , והכנות להקמת יודנראט מקומי, שלא יצאו לפועל עקב חדירת כוחות בעלות הברית למדינה בנובמבר 1942.
בנוסף הוקמו עשרות מחנות אליהן נשלחו אלפי יהודים אם בשל חשדות לפעילות מחתרתית ואם בשל פעילות של השוק השחור. במחנה בדו הסמוך לעיר סידי בן אל עבאס רוכזו חיילים אלג'יראים ממוצא יהודי ואולצו לבצע עבודות כפייה.
מדיניות אנטי יהודית מובהקת זו נבעה ממורכבות היחסים בין היהודים לבין האוכלוסייה המוסלמית המקומית, וכן בין היהודים לבין האליטה הקולניאליסטית – כלומר המתיישבים הצרפתיים עצמם, לאלה וגם אלה היו, כפי שהוסבר לעייל סיבות משלהם ליחס העויין כלפי היהודים.

דרכי ההתארגנות וההתמודדות של היהודים עם המציאות שנכפתה עליהם:
יהודי אלג'יריה שהיו מעורים בחברה הצרפתית-אלג'יראית לפני המלחמה התקשו להאמין כי החקיקה האנטי יהודית נעשתה מיוזמת צרפת. הם ראו עצמם אזרחי צרפת ושככאלה נאמנותם לצרפת היתה בלתי מסוייגת. את שהתרחש במלחמה ראו כתאונה מצערת, או כאירוע שלא באחריות צרפת אלא הוכתב בכוח על ידי כוחות הרשע הגרמניים.
רבים מיהודי אלג'יר הצטרפו למחתרת הצרפתית ולמעשה ראו בה תנועה יהודית לכל דבר. המחתרת הוקמה בהנהגת מספר צעירים יהודיים שהיו בעבר קצינים בצבא הצרפתי, והשפעתם של היהודים היתה בה רבה. בהמשך קמו קבוצות מחתרת יהודיות נוספות, שאף התאגדו במסגרת ארצית במהלך שנת 1942.
ארגון גג זה של המחתרות באלג'יר יצר קשר עם הצבא הצרפתי ועם השירות החשאי הצרפתי, למרות חילוקי הדעות עם המשטר של וישי, מכיוון שזו היתה הדרך היחדיה ליצור קשר עם צבאות בעלות הברית, במטרה לסייע בשחרור צרפת.
באוקטובר 1942 נתבקשו אנשי המחתרת על ידי האמריקאים להשתלט על נקודות אסטרטגיות בעיר אלג'יר, ולהחזיקן עד שיגיעו אליהן כוחות בעלות הברית. אנשי המחתרת ביצעו את המשימה בהצלחה על אף שנאלצו להחזיק בשליטה על העיר במשך 24 שעות, מבצע שלא היה פשוט כלל ועיקר. (377 איש שלטו במשך יממה שלמה בעיר גדולה כמו אלג'יר, מבצע שהצריך יכולות צבאיות וגם אומץ לב בלתי רגיל. יש לציין כי בזכות פעולתם זו נכנסו כוחות בעלות הברית לעיר ללא קרבות קשים וללא אבידות רבות בנפש)
היהודים ראו בשיתוף פעולה זה מאבק של הישרדות לכל דבר, אלא שבאופן מפתיע חתמו האמריקאים הסכם הפסקת אש עם צרפת בו התחייבו להותיר את ממשל וישי על כנו באלג'יריה ובמרוקו, ולא להתערב בעינינינה הפנימיים של צרפת בצפון אפריקה. כך לא הביאה הפלישה האמריקאית להשבת הזכויות של יהודי אלגיריה, ולא להפלת משטרו של וישי. התוצאה היתה כמובן החרפת היחסים כלפי היהודים שנתפסו בעיני השלטונות הצרפתים כבוגדים בעקבות פעילותם המחתרתית.
רק במרץ 1943 בעקבות לחץ ציבורי בתקשורת ובדעת הקהל האמריקאית דרשו השלטונות האמריקאים מהממשל הצרפתי לבטל את חוקי הגזע כנגד היהודים.
החוקים בוטלו אך צו כרמייה לא הושב, אלא בתום שלושה חודשים לכהונתו של דה גול (שעמד בראש המתנגדים לממשל וישי) כראש ממשלת צרפת.
סוף דבר: גם אחרי שהושב צו כרמייה לא היה אפשרי לאחות את הקרעים של שנות המלחמה, ויהודי אלג'יריה לא הצליחו להתאקלם מחדש באלג'יר, בלחץ המאורעות בארץ ישראל והמאבק על הקמת המדינה הלכו והדרדרו יחסיהם עם שכניהם המוסלמים.