אני חייבת את כל הכנות האפשרית!!! בבקשה אם לא תגידו עכשיו הלך עלי!! בבקשה את כל הכנות האפרשית ואל תגידו 'זה מכוער' תסבירו למה בכדי שאני אשפר!=]
"רק רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך..." לחשתי .עמדתי בשערי בית הספר. היום הייה בהיר במיוחד. שערי השחור כעורב גלש בנוחות על גבי. לא הספקתי להגיד לו.. לא הספקתי לספר לו... שאני באמת .. אבל באמת.. אוהבת אותו. הבטתי בשמיים וראיתי מטוס מלטף את העניים הלבנים. 'זה המטוס שלו' חשבתי. חזרתי על צעדי והתיישבתי על הספסל בין השיחים בכדי להיזכר.
====
'אתה מבטיח?' שאלתי במבט חושש.
'אני מבטיח' אמר וחיוך תמים התנוסס על פניו וגומות החן יוצאות הדופן שלו בלטו.
'את גם מבטיחה?' שאל במבט חשדני ומצחיק למדי.
'אני מבטיחה' השבתי גם כן בחיוך.-זהו הייה היום המאושר ביותר בחיי.
====
כן.. הוא הבטיח. על יד השיחים של בית הספר. הוא הבטיח שנישאר ביחד. שאף פעם לא ניפרד. שהכול יהייה בסדר. ואני כעיוורת האמנתי.
כנערה תמימה במיוחד האמנתי באהבה האמיתית שתשרוד לעולם,עם כל המכשולים ועם כל המריבות.
אך טעיתי.
=
'אני..מצטער' אמר והשפיל את פניו.
'אבל.. אבל אתה הבטחתה!' אמרתי והרגשתי את הדמעה פורצת מעיני. סימן לרבות שיבואו אחריה.
'אני...' אמר בהיסוס.
'אתה לא זוכר? שם בספסל שעל יד השיחים! אתה הבטחתה שלעולם לא ניפרד!' אמרתי לו ודמעה זלגה במורד לחיי.
'אני.. אני חייב...'אמר והייתי יכולה להישבע שראיתי דמעה נוצצת בקצה עינו, זולגת במורד פניו החלקות.
'אתה הבטחתה! אנחנו הבטחנו!איך אתה עוזב עכשיו?! ' שאלתי.
'זה שליחות.... אבא שלי. אני חייב... אין לי בררה אחרת...' אמר ולא הצליחה להוציא משפט מסודר.
'אתה לא חייב! תישאר איתי!' הצעתי את הרעיון המטופש שבאותו רגע נשמע לי הגיוני למדי.
'אני מצטער' אמר
'אני אוהב אותך' אמר ,חיבק והלך.
ראיתי את דמותו מתרחקת באופק.
===
כן.. היום הוא טס... אני לא אראה אותו יותר. זה בטח המטוס שלו שם בשמיים. "רק רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך..." צעקתי לעבר המטוס. אבל המטוס עבר והוא לא ישמע את מה שיש לי לומר.





