אף אחד לא שם לב לצעקה שנשמעה מגרונה…היא צעקה….היא בכתה…היא סבלה מכל רגע, היא שנאה את חייה…היא התחננה למשהו טוב, אבל זה לא קרה.
הכל היה לה רע.
והיא בכתה, מן בכי זלעפות שכזה, והיא רצתה שיגמר …רצתה שיעזרו לה, ואף אחד לא ראה…ואף אחד לא שם לב לאותו כאב שהיא סוכבת אייתה, או שאולי פשוט קל לאנשים להתעלם, כאילו לא ראו, אבל ראו, כאילו עם התעלמו הצעקות שלה יעלמו….הכל יסתדר מעצמו.
היה בה כל כך הרבה סבל, עד שוויתרה…וויתרה על חייה…
כי מה הטעם בלחיות בעולם עצוב כל כך…
מה הטעם? עם אף אחד לא רואה בכאב שלה…לאף אחד לא אכפת מהכאב שלה…
בלילות הייתה בוכה…היא שנאה את עצמה על שזכתה בגוף חלש כל כך, כזה שלא מסוגל עוד להילחם על טיפת החיים שנשארה, טיפת האושר שנעלמה ואולי הייתה יכולה לחזור, היא שנאה את חייה שהתאכזרו אלייה…שנתנו לה לחיות לבד…בלי משפחה דואגת, חברים אוהבים, ובלי כסף…
היא גילת כמה צביעות יש בעולם הזה…
איך אנשים באו אלייה שהיה לה מה להציעה…אבל שהכל נעלם…שהכל נגמר הם עזבו אותה לבד…
היא הביטה לעבר השידה עשויה מעץ שהיה כבר מגולף…
עליו היה כדורים…שיכולו להציל אותה מאותו הסבל…כמה כאלה והיא ניצלת מהכל…מהסבל הנורא הזה…
והכדורים כאילו צעקו לה…'קחי אותי…זה יעזור לך….ככה הכל יסתדר יהיה לך יותר טוב…'
וזה היה נראה לה כזה משכנע….
היא הלכה ברגליים יחפות עיפות מהחיים לעבר השידה…ידייה רועדות ובמוחה רצות מחשבות…מכאן אין דרך חזרה…כי מי ידאג לה כדי שתצא בחיים?
היא לקחה את הכדורים בידייה בולעת אותם אחד אחרי השניי לוחשת לה שזה עוד מעט נגמר…הסבל הזה…הכל…עוד מעט כבר לא תזעק מכאב ואנשים שותקים…כי קל להפנות מבטים…קל לשתוק ולהתעלם מהסבל שרובץ עלייה…
מהסבל שעכשיו נגמר…גופה הוטל על הריצפה…עכשיו הסבל נגמר עכשיו לא תמצא עצמה בוכה בגלל בדידותה….
היא העדיפה לבחור בדרך הקלה…הדרך שבה לא נלחמים על הזכות לחיות…היא החליטה לקחת בדקה את כל חייה…
היא וויתרה….
כי אף אחד לא שם לב לצעקה שנשמעה מגרונה…היא צעקה….היא בכתה…היא סבלה מכל רגע, היא שנאה את חייה…היא התחננה למשהו טוב, אבל זה לא קרה.
הכל היה לה רע.
גיבו... 😛





