--=סיפור ראשון שאני מפרסמת=--

את זעקתה של מאי אף אחד לא שמע.
הרעל חלחל בגופה העירום והמים זרמו וטיהרו אותה מבחוץ.
עוד קצת, היא חשבה. עוד קצת ואני אחלוף עם הרוח, אעלה, אהיה מלאכית.
אומרים שמלאכים שמחים, אני בספק אם אצליח לשמוח.
ברקע ניגן הרדיו, היה זה סוף שבוע זוהר ארגוב...
היא שמעה את "בדד" בזמן שהשתנקה מכאבים.
כשהתחילה להקיא דם היה זה כבר השיר "נכון להיום". היא אהבה את זוהר, הוא היה אמיתי בעיניה.
"יום יום אני ממתין לסוף הטוב.
יום ראשון כמעט.
יום שני את נעלמת.
ויום שלישי אני לבד..."
הוא גמר אותה.
המכות, הדכאונות, הריבים, חוסר האכפתיות.
היא גססה בעודה בחיים.
דמעה חמה זלגה על לחיה והגיעה לשפתיה הלבנות מקור. נגמרו המים והיא סגרה את הברז.

"עכשיו אני נזכרת בכם.
"חברים", זה מצחיק איך קראתי לכם...כנראה זו באמת רק תוכנית טלויזיה. הרי ממני לא אכפת לכם, אותי זנחתם לבד גם ברגעים הכי קשים.
את [אולי גן אתן], שדאגת להיות איתי בדיוק כשהיה לי שמח. אבל מה, כשנשברתי, כשהוא נפרד ממני, לא היית לצדי, לא ראית איך בכיתי, איך ייחלתי למותי, איך חתכתי, בלעתי, שתיתי ונבהלתי.
לא היית כשרבתי איתם, כשברחתי, כשלא יכולתי לעמוד בזה עוד. אני כותבת את המילים האלה ומתפוצצת מחימה. למען השם!

ואתם, שוב אתם, מה נראה לכם!? תפגעו ואז תגידו לי לחייך כי הכל לטובה?!
לא רוצה לחייך!!!!!!
רוצה לבכות, רוצה כבר ללכת מפה, נו, מתי זה נגמר?!

דיי, נמאס לי מכם- חברים. תינוקות! זה מה שאתם.
כ"כ רדודים ושטחיים, אולי מספיק להיות כה גחמניים?! רוצים לבכות? קחו מוצץ ותסתמו.
העליות וירידות האלו. אוף.

הדר, לא זנחת אותי ברגעים הקשים, ועל כן לך אני מודה, אבל זנחת אותי ברגעים הרגילים.
ביום-יום. בלבד שלי. סליחה, אבל זה כואב...

רועי.
אוי רועי. איך אכניס את כל מה שיש לי לומר לך בכמה שורות? אני מרגישה שהרגליים מתנוונות לי, רועי.
אתה לא שמעת אותי, אני צעקתי ואתה עברת לידי.
מה הייתי בשבילך, רועי?
שעשוע?
משחק?
תמיד אהבתי אותך. גם כשהיינו יחד, גם אחרי ואפילו עכשיו. כן, שנינו יודעים שאני אוהבת אותך כמו אח עכשיו. אתה תמיד אומר לי שגם אתה. חבל שאני לא מרגישה את זה.
כל מה שאני מרגישה ממך בזמן האחרון זה זלזול, כאב, צעקות, ואולי גם בושה.
אתה מתבייש בי, רועי?
רק ליד אחרים, כמובן. כשאנחנו יחד אני השעשוע שלך, נכון?
באמת שרציתי להמשיך בקשר המדהים שלנו, אפילו את אמא שלך אהבתי [ושנינו יודעים כמה אני שונאת אמהות, אהה? J].
חבל שלא נתת לי. גם כשניסיתי לתקן צעקת עלי ולא ניסית להבין אותי.
אוהב אותך ואשמור עלייך לנצח.

נגה, יפה שלי, טהורה שלי , קטנה שלי.
מי אני מלבדך?!
את הסיבה לכך שעד היום, יום יום קמתי בבוקר. חייכתי, הלכתי לבית הספר וחזרתי ממנו.
אני אוהבת אותך, תהיי חזקה, אני יודעת שבגילך זה לא נתפס, אך מתארת לעצמי שתביטי על המכתב הזה עוד כמה שנים. אולי תרצי שאני אהיה לידך, בכ"ז, אחותי הקטנה, זה לא קל, אני יודעת ואני מצטערת.
את הכל.
את האור שלי.
החיוך שלך [שעכשיו הוא חסר שן קדמית, איזה מראה מתוק] הוא הסיבה שהשמש זורחת.
הדמעות המלוחות זולגות עכשיו יותר מכל, קשה לי לעזוב אותך, חוסר התנועה עולה למעלה, עוד מעט יגיע לחלקים החשובים, עליי למהר.
חבובה, תיזהרי להרים ידיים, אני תמיד תמיד אשמור עלייך יותר מכל דבר אחר!!! הבנת?
ואם תרצי מאוד מאוד לדבר איתי, בואי לים, הגלים יעזרו =].
אני פה, גם אם את לא רואה את זה. אני איתך, תמיד.
לא להתייאש!
אוהבת אותך יותר מכל דבר. את מדהימה.

רון- לא נתת לי להכיר אותך טוב מספיק. אתה ילד מקסים, אני כ"כ אוהבת אותך.
אתה ילד טוב ומתוק, תמשיך להיות הילד הכי מגניב שיש!! אל תתיימר להשתנות בהתאם לאחרים, יש לך את הייחודיות שלך! ותאמין לי שאתה מאוד מיוחד.
אני פה בשבילך, קרא לי ואבוא, תמיד, אל תהסס!!
רוצה שתדע שתמיד אהבתי אותך, גם עם כל הריבים. תהיה חזק, אני יודעת כמה אתה רגיש [וזה מאוד מזכיר לי את עצמי...]. זה יעבור, תצא, תהנה, תשמור על עצמך, ילד!!.


שיר שכ"כ מתאים לסיים את המכתב:
"יש משהו באוויר ואת משערת שזהו חלק מהיופי של הסוף.
והחלום שלך לקראת אמצע הסרט, אז את יוצאת להפסקה ואת מחכה..." לא קל\היהודים.

אני לבד.
כואב.
נמאס."

זה עלה, הלב דפק במהרה. פתאום נשמעו צעדים בממסדרון.
"שיט, זה רון." מלמלה בשארית כוחותיה.
רון נכנס להתקלח, ראה אותה שרועה על הרצפה.
"מאי, מאי" אני זוכרת שהוא צעק.
"מאיייייייייייי, לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא"
סירנה, רעשי בית חולים, צפצוף מכונה.

-שכל אחד יחליט מה הסוף שיעשה לו טוב..-