הוא אהב אותה.
יותר משנתיים הוא אהב אותה בסתר, מבלי שאף אחד ידע.
הוא היה מסתכל עלייה כל השיעורים ומדמיין איך היא מדברת איתו, מחבקת אותו, צוחקת איתו.
אבל תמיד היא נשארה מרוחקת. והוא לא היה מסוגל לדבר לידה.
כל פעם שהיא חיבקה מישהו אחר הוא היה מקנא כל כך. הלב פועם בחוזקה, הוא היה מתעצבן אבל הגוף לא מסוגל לעשות דבר. הפה לא מסוגל להוציא מילה. פשוט לא מסוגל.
אחיה התאום נפטר.
הוא כל כך רצה להיות לידה ברגעים האלה. לעזור לה, לתמוך בה, להיות איתה ברגעים הקשים.
הוא היה בהלוויה- אפילו בכה בצד למראה אהובתו צורחת מכאב, מהאובדן הנוראי הזה.
הוא כל כך רצה לחבק אותה ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר ושהוא כאן בשבילה תמיד.
אבל הוא לא היה יכול להוציא אפילו מילה אחת מהפה שלו.
יום יום הוא היה מגיע לשבעה, אבל נישאר בחוץ. עומד מול השער ולא יודע איך להיכנס, מה להגיד.
שומע אותה בוכה בפנים ומרגיש כאב נוראי בתוכו. אבל לא מסוגל להיכנס.
עברו חודשיים והיא הפסיקה להגיע לבית הספר. האובדן של אחיה היה קשה מידי בשבילה, היא לא יכלה להתמודד עם זה. חברות שלה סיפרו שהיא נכנסה לדיכאון עמוק ושהיא לא מסוגלת לקום מהמיטה.
הוא רצה לבוא לבקר אותה אבל הוא לא היה מסוגל.
כל יום אחרי בית הספר הוא היה הולך לביתה, נעמד מול השער אך לא נכנס. במשך שעות היה עומד שם וכועס על עצמו שאין לו את האומץ להיות לידה ולתמוך בה כשהיא צריכה אותו באמת.
יום אחד הוא החליט שהוא הולך על זה. שהוא נכנס.
ברעידה דופק בדלת
היא פותחת. מחייכת חיוך מזויף מלא עצבות והעיניים שלה.. העיניים האלו שפעם ברקו מאושר היו עכשיו אדומות ונפוחות מבכי, היא רזתה המון ונראתה כל כך חלשה וחסרת אונים.
"כנס"
הוא נכנס והם הלכו ביחד לחדרה. הם התיישבו על המיטה שלה.
והוא עדיין לא מסוגל לדבר
שקט. לא מסוגל להסתכל עלייה.
פתאום משום מקום היא התחילה לבכות. בהתחלה ממש בשקט, בקושי היה אפשר לשמוע. לאט לאט היא התחילה לבכות חזק יותר והבכי נעשה אמיתי וכואב כל כך.
הוא לא ידע מה לעשות. הוא לא היה מסוגל לראות אותה בוכה ככה.
הוא חיבק אותה והיא חיבקה אותו חזרה. תפסה אותו כאילו חפשה מישהו להיעזר בו, מישהו שיציל אותה. היא המשיכה לבכות והדמעות שלה זלגו עליו והתערבבו יחד עם הדמעות שלו.
יושבים על המיטה שלה שניהם, מחובקים, בוכים אבל לא אומרים מילה.
אחרי כמה דקות היא נרגעה ונרדמה עליו.
הוא הסתכל עליה ישנה ושלווה כל כך
"אני אוהב אותך"
הוא לא האמין שהוא אומר את המילים האלו בקול רם, בפעם הראשונה בחייו.
הוא קם והשכיב אותה על המיטה, כיסה אותה בשמיכה שלה והלך לכיוון הדלת של החדר.
הסתובב אליה ואמר בפעם האחרונה
"אני כל כך אוהב אותך"
העיף לכיוונה מבט אחרון, כיבה את האור ויצא מהחדר כשהוא מרגיש שלמרות שלא אמרו מילה אחד לשניה ולמרות שהיא עדיין לא יודעת על אהבתו- הוא הרגיש שקרה משהו היום. שהוא עזר לה, שהוא תמך בה. שהוא הצליח להביע ללא מילים שהוא כאן בשבילה ושיהיה בסדר.
יום אחרי זה הוא נכנס לכיתה וראה שכל הבנות בצד יושבות לבושות שחור. חלקן בוכות והאחרות יושבות ומחזקות את האחרות, מחבקות אותן ואומרות להן שיהיה בסדר.
"מה קרה?" הוא לחש לאחד הבנים
"לא שמעת? אתמול בערב מאיה.. מאיה התאבדה"
סתם מצב רוח כזה
אוהבת
האלי
וואי , אני כולי צמרמורות !
עצוווב ):
את כותבת כלכך יפפפה .. תמשיכי לכתוב 😊
אני כ"כ לא אוהבת סוף של מוות:/
אבל זה ממש מרגש למרות הכל. :[
וואי זה כול כך עצוב גאד יש צמרמורתתתת 😢
קטע יפה ועצוב!
כתיבה יפה!
מואה ליפזוש!
מממממממממממעלף..
עצוב ואמיתי כל כךך מאמי!!!!
אוווווווווהבת
-רעות-
פאקקק זה עצוב 😢
אני מלאה בצמרמורות עכשיו יואוו
יואו'😢
אני לא מאמינה, כולי צמרמורות.
את כותבת כל כך יפהה
וואאו האליי, זה כל כך כל ככךך מדההיםם !
ממש עברה בי צמרמוררת..
חזק ומרגש..ירדו לי דמעות בעיניים :[
פשווט וואו !
משום מה, השם שבחרת קצת מטריד..
אני יודעת שקשה לך, ובאמת שאין לי מושג מה להגיד יותר :/
אל תשכחי שהתקופה הזאת תעבור, עוד מעט תתרגלי לשם..
והזמן כ"כ קצר, לא תספיקי להתגעגע וכבר תיהי כאן חזרה :]
אוהבבת מללא
ליאני
אמאאאאאאאאאאאאא ,
איזה מדהים !!!
ירדו לי דמעות 😢
את כותבת כלכך יפה !
יאא מדההים !
ועצווב .. ):
את כותבבת ממש יפפה
שיוא פשוט ממדהים איך שרשמת !
איזה עצובי :[[[
תודה רבה בנות
אני קצת במצב רוח שכזה
ומשום מה זה מה שיצא כשרשמתי
תמיד רושמים הכי טוב כשעצובים
אוהבת אתכן המון
האלי
האלייייי!!!
אמאאאאא איזה עצובבב
מרגשש מילא אותי בצמרמורותתתת!
פה בשבילך תמידדדדדד
לפ יווווווווווו
מור'צי 😊
