הם ישבו להם שם,בחיוך אחד אל מול השני
הביטו זה לזו בעיניים,האור ריצד בענייהם ונשקפו מהן זגוגיות של אושר.
היא ישבה כ"כ קרוב אליו עד שיכלה להרגיש את נשימותיו
עד כדי כך ששמעה את פעימות ליבו-אותו לב שהוא אמר שפועם למענה
הם ישבו על החול והיא שיחקה עימו באצבעותיה העדינות..עד שהתעייפה
ונשכבה על החול..לפתע הרגישה במושב הרוח הקרירה שנגעה
בפניה מפעם לפעם,היא חשבה שהיא שמעה אותו מדבר
אך כשפקחה את עינייה הוא-כבר לא היה שם!
היא תהתה לאן נעלם ושוב עצמה את עינייה..
הפעם היא הרגישה
חום יד נוגה המלטפה את לחיה
היא פקחה את עניה
החתוליות ודמעה זלגה מהן היא לא הבינה למה..
העובדה שזהו רק זיכרון..זיכרון רחוק ממנו שיגעה אותה!
אך כשהגיעה להבנה שהוא כבר לא יהיה פרצו הדמעות היא הרגישה כ"כ אשמה..
הרי אחריה הוא יצא באותו לילה כשראתה אותו
=איתה=
אמר לה שזאת טעות..אך לבסוף..היא זו ששילמה על טעותו
כי הוא?לא נמצצא פה יותר בשביל לשלם עליה!
בתאלל נתנה לי השראה חיחיחי.. 😛
לא עלי ב"ה:]
תתגייבו
אווווווהבת
-רעות-





