נכתב ע"י בחורה לאחר שנודע לה שחלתה במחלת הסרטן.
לו היו נותנים לי עוד סיבוב בחיים...
הייתי הולכת לשכב במיטה כשהייתי חולה במקום להעמיד-פנים שהעולם יתמוטט אם לא אהיה זמינה במשך יום אחד.
הייתי מדליקה את הנר הוורוד בצורת ורד ומניחה לו לבעור עד הסוף במקום שיימס בארון
הייתי מדברת פחות ומקשיבה יותר.
הייתי מזמינה חברים לְארוחה אפילו אם השטיח מוכתם או הספה דהויה.
הייתי אוכלת פופקורן בחדר-האורחים ה"טוב" ודואגת הרבה פחות בנוגע ללכלוך כאשר מישהו היה רוצה להדליק את האש באח.
הייתי "מרשה" לעצמי את הזמן להקשיב לְסבא שלי "מברבר" על נעוריו
הייתי שותפה למידה רבה יותר מהאחריות שבעלי נושא על כתפיו
לְעולם לא הייתי מתעקשת שיפתחו את החלון המכונית ביום קיץ חם בגלל שזה עתה חזרתי מהמספרה.
הייתי יושבת על הדשא למרות שהוא מכתים את מכנסיי.
הייתי בוכה וצוחקת פחות בזמן שאני צופה בטלויזיה ויותר בזמן שאני "צופה" בחיים.
לְעולם לא הייתי קונה דבר-מה רק בגלל שהוא פרקטי או אמור להחזיק מעמד לתמיד.
במקום לרצות שההריון ייגמר כבר, הייתי נוצרת בליבי כל רגע ומבינה שהפלא שגדל בתוכי הוא הסיכוי היחידי שיהיה לי בחיים לסייע לאל לעשות ניסים.
כשהילדים שלי היו מתפרצים בסערה ומנשקים אותי, לְעולם לא הייתי אומרת, "אחר-כך. עכשיו לכו לרחוץ ידיים שנוכל כבר "לגמור" עם ארוחת-הערב ".
היו יותר "אני אוהבת אתכם", יותר "אני מצטערת".
אך מעל לכל, לו היו נותנים לי עוד "סיבוב" בחיים, הייתי תופסת כל רגע... מביטה בו ורואה אותו באמת. חיה אותו ולא מחזירה אותו בחזרה לְעולם.
תפסיקו "להזיע" בגלל העניינים הקטנים!!!
אל תדאגו מי לא אוהב אתכם, לְמי יש יותר או מי עושה מה- במקום, בואו נוקיר את מערכות-היחסים שיש לנו עם אלו שכן אוהבים אותנו.
בואו נחשוב על מה שהאל ברך אותנו בו, ומה אנחנו עושים בכל יום כדי לְקדם את עצמנו מבחינה מנטלית, פיזית, רגשית.





