"את הולכת היום?"
שאלה אמא כשעמדה לה במטבח, מכינה ארוחת בוקר.
"כן, אני רוצה"
אמרתי ומזגתי לעצמי כוס עם מים קרים.
"אוקי מותק, את הולכת עם אפרת?"
שאלה ואני הנהנתי בחוסר חשק, לא היה לי ממש כוח לדבר הרבה..כל כך רציתי להישאר קבורה מתחת לשמיכה.
"טוב אמא, אני יוצאת"
אמרתי ונעלתי את נעלי הבובה החומות שלי.
הייתי לבושה בג'ינס וחולצה לבנה מכופתרת.
שיערי היה פזור ופניי היו מאופרות רק בסומק, לא רציתי להשקיע, לא היה לי בשביל מה.
"ביי מותק, תתקשרי אלי אם תצטרכי אותי!"
אמרה ואני יצאתי מהמטבח, על גבי היה התיק שלי.
מחוץ לביתי ראיתי את אפרת, מתקרבת במהירות.
"היי מה נשמע?"
שאלה והביטה בי במבט מרחם.
"יהיה בסדר"
חייכתי בעצב..
"את תראי שככה יהיה! בואי, שלא נאחר."
אמרה ולקחה את ידי..הלכנו יד ביד, כמו ילדות קטנות בגן..
כל כך רציתי להישאר בבית, לבכות , זה שיגרה כבר, להיות בבית ולבכות.
לבכות בגלל שהוא כבר לא כאן.
לאחר 10 דק' הגענו לבצפר שהיה עמוס בתלמידים מכל הכיתות.
ראיתי את המנהלת, יפעת שמואל.
היא התקרבה אלי בפרצוף מעודד כזה, רק שאותי זה לא עודד כלל..רק ביאס יותר.
"מה שלומך עדידי?"
שאלה וחיבקה אותי
"יהיה טוב"
עניתי והיא ליטפה את ראשי.
"היום את תשירי לנו נכון?"
שאלה ואני הנהנתי..
"את תראי שזה ישחרר אותך קצת!"
אמרה וחיבקה אותי שוב.
רציתי לבכות, לצרוח , רציתי משהו..בעיקר, בעיקר א ו ת ו !
את החייל שלי, שהלך ולא יחזור.
כולם עודדו אותי, שאלו אם אני בסדר, אם אני צריכה משהו.
לא הייתי צריכה כלום מבלבדו.
אבל לא, הוא לא יהיה כאן יותר, אני יודעת..
8 חודשים אולי זה הרבה זמן, אך בשבילי זה כמו יום שתקוע ולא עובר, כמו סיוט שאי אפשר להתעורר ממנו.
ב-10 התחיל הטקס.
כולנו עמדנו סביב האנדרטה.
היו מלא תמונות, מלא שמות, כל כך הרבה משפחות מסביב שפשוט בכו.
ואני? לא היה מי שיחבק אותי כרגע..לא היה לי א ו ת ו !
כל כך הרבה משפטים, סיפורים ודמעות.
ואני עומדת קפואה, מחכה כבר לשיר..
הדמעות עמדו בעיניי..שוב הדחף הזה לצעוק, להתפרץ.
"אני הולכת רגע לשירותים"
אמרתי לרותי, המחנכת שלי.
"אוקי מתוקה, עוד 10 דק' את עולה לשיר את זוכרת?"
שאלה ואני הנהנתי..
היא ליטפה את ראשי, בעדינות, בחמימות..אך לא כמו שהוא היה מלטף..
הלכתי לשירותים, בדרך כמה חברות וידידים ניסו לבוא איתי, לא הסכמתי לאף אחד להתקרב.
רציתי להיות אני עצמי, עם הכאב שלי, עם האובדן של החייל היקר שלי.
בתוך השירותים הסתכלתי על עצמי במראה,
רגעים שלי ושלו עוברים בראש ולא נותנים מנוחה.
הדמעות ממזמן יצאו מעיניי, וזלגו על פניי באיטיות.
רציתי לחבק אותו, כל כך רציתי.
לפחות פעם אחרונה.
אני זוכרת, איך שהוא רק התגייס..הוא כל כך שמח.
והוא מת לי, בגיל 19..עם כל כך הרבה חלומות, כל כך הרבה חיוכים..
החברים שלו סיפרו שגם ברגע האחרון שלו, הוא חייך..חיך את החיוך המלאכי שלו.
כן, הוא המלאך שלי..
ניגבתי את הדמעות, מסדרת את השיער ולוקחת נשימה עמוקה וארוכה.
יצאתי מהשירותים וירדתי בחזרה למטה, לטקס.
קראו לי לשיר.
עליתי לבמה, כל כך הרבה עיניים נעוצות בי.
והחשק לברוח מכאן ולבכות גובר.
עמדתי, כולם הסתכלו עלי, במבט מרחם, במבט מבין.
אך הם לא מבינים כלום, לא הם איבדו בנאדם כל כך יקר.
בנאדם שעימו הייתי שנתיים מחיי.
שנתיים שנקטעו באכזריות כזאת!
המקרופון הגיע לידי ואני התחלתי לדבר, לספר את סיפורו של מור..מור שלי.
"לקראת הערב הגיעו קצינים מהצבא, הם בישרו על מותו של מור,
הם אמרו שהוא רצה להציל את חברו.
חברו ניצל, אבל הוא..הוא מת..הוא כבר לא כאן."
אחרי שסיפרתי הכל, והדמעות כיסו את פניי לגמרי התחלתי לשיר את השיר של עופרה חזה "לאורך הים"
"תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות
תגיד לי למה אין אמת, רק הזיות
אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לבכות?
לאורך הים
אין גלים יש עולם
שנשבר לרסיסים על המזח.
תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות
כשאנשים רצים אל תופת כמו אל ים
אני ארוץ אל תוך האש אם יחזרו משם.
לאורך הים...
תגיד לי איך עם המוות אתה חי
מסתיר הדמעות בכל לילה תגיד לי עד מתי
האש שקוראת לי לא נמצאת שם באמת
וזה שנעלם, האם ישוב או כבר מת?
לאורך הים...
תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איך... "
שרתי בבכי, לא הייתי מסוגלת לשיר בשקט, הייתי חייבת לבכות, להשתחרר.
הגעגועים היו כה רבים.
רציתי לראות אותו בפעם האחרונה, לפחות!
לחבק אותו ולומר כמה שאני מתגעגעת.
במהלך השיר כל הזמן הייתה רוח, החלטתי שזה מור שלי, שמראה לי שהוא כאן, מנסה לגעת בי וללטף.
אך אני לא רואה, רק מרגישה מעט.
"לאורך הים, אין גלים יש עולם, שנשבר לרסיסים על המזח. .. "
המשכתי לשיר את הפזמון והדמעות זלגו.
לאחר שסיימתי ירדתי מהבמה, כולם מחבקים, מנשקים.
ואני? סופסוף פורצת בבכי ואז, פשוט בורחת לי, להיות קצת לבד.
קצת הרבה באיחור,
אבל בא לי פתאום..ראיתי כל כך הרבה סרטים ופשוט בא לי לבכות.
כל מי שאיבד מישהו, כל כך מצטערת בשבילכם.
יום עצמאאות שמח שייההיהה!
וווואי, איזו צמרמורת!#@
במיוחד בקטע הזה:
"במהלך השיר כל הזמן הייתה רוח, החלטתי שזה מור שלי, שמראה לי שהוא כאן, מנסה לגעת בי וללטף.
אך אני לא רואה, רק מרגישה מעט."
:S את כותבת מדהים!
וואי,
קופיפה,
זה מדהיםםםםםם, כל כך מדהים@!!@$# 😮
בתאלללל...
אמאאא כולי צמרמורות את לא יודעתתת
איך הזדהתי עם כל משפט עם כל מילה הרגשתי
באיזה מקום שזה משקף את מה שאני מרגישה..
במיוחד גם אני הייתי איתו שנתיים וגם הוא הלך:/
ובאמת היו היום סרטים נורא עצובים היום הזה בכלל
הוא יום נורא עצוב וכואב וחסר אונים!
תמשיכי לרשום תמידדדדדד
העלת לי צמרמורות שכאלוו ..!!
לפ יווווווווווווו
מור'צי
QUOTE (oshri_Ok @ 23/04/2007) וווואי, איזו צמרמורת!#@
במיוחד בקטע הזה:
"במהלך השיר כל הזמן הייתה רוח, החלטתי שזה מור שלי, שמראה לי שהוא כאן, מנסה לגעת בי וללטף.
אך אני לא רואה, רק מרגישה מעט."
:S את כותבת מדהים!
מצטרפת כתיבה מושלמת מאמי
תמשיכי לכתוב המון
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
מאמוש את כל כך מוכשרת
סיפור מדהים ומרגש =[
בתאל
את
מדהימה
אותי
עם
הכתיבה
שלך
כל
פעם
מחדש
!!!
וואי איזה קטע עצוב ויפה 😢
את כותבת ממש יפה😊
מואה ליפזוש!
איזה עצובב ]:
את כותבת מדהיםם מאמי
מ=ד=ה=י=ם !!!
כל כך מרגש.
אהבתי ברמות !!
יפה שלי זה מהמם ....
אני עם דמעות !
