אני בחיים לא אשכח את היום הזה

אני בחיים לא אשכח את היום הזה ,
היית אמור לצאת הביתה בשבת
אמא חזרה מקניות , קניות שהיא ערכה בדיוק לכבודך ,
היא הכינה לך את המאכלים שאתה הכי אוהב , העוגות הכי טעימות , היא הציעה את המיטה שלך במצעים חדשים
, היא פרשה לכבודך את מפת השולחן הכי חגיגית.
הבית היה נקי , כולנו עמדנו מסודרים בשורה , בדיוק כמו חיילים מהסיפורים שסיפרת לי , אלו שמחכים למפקד. חיכינו אנחנו למפקד שלנו.
לבשנו חולצות לבנות נקיות מסודרות , עמית רץ בין הספות והשתולל ואמא ניסתה להרגיע אותו. נו ? מתי הילד הזה כבר יבוא? הוא בטח ירצה
ללכת לישון מוקדם , ואז מחר לצאת ואז הוא יחזור לבסיס ולא נספיק לראות אותו ו.. אמא תרגעי אני אמרתי לה , תרגעי הבן הגדול שלך תיכף
יכנס בדלת הזאת , כמו בכל שבוע , ואז כשהוא ייכנס את שוב תקפצי עליו ותעטפי אותו בחיבוקים והחיוך שלו כשהוא נכנס יאיר את כל הבית ,
אני עמית ודור רק נעמוד ונביט עליו בגאווה , הוא תיכף ייכנס אמא , הוא תיכף יגיע ואבא ייתן לחייל שלו טפיחה על השכם , נו כזו של גברים את יודעת ,
הוא תיכף יגיע .
ואז נשמעה דפיקה בדלת את רצת אליה תעמדו , תעמדו כבר אמרת לנו , חיכית שנסתדר בצורה מספיק מכובדת לקבל את פניו של עידו ,
לקחת נשימה ארוכה , חייכת לעצמך חיוך קטן ופתחת את הדלת
בהתחלה הסתכלת על הנעליים , מצוחצחות כל כך , הוא מעולם לא הגיע עם נעלים מצוחצחות הביתה , תמיד השאיר כתמי לכלוך על הרצפה ששטפת לכבודו
אחר כך העברת ראשך למכנסי המדים ולחולצה , כל כך מסודרים ונקיים .
ורק אז הרמת ראשך אל פניו , זה לא היה עידו , זה היה חייל אחר..
התחלת לתפוס מה קורה אבל לא רצית להודות בכך טרקת את הדלת במהרה ונעלת , ואנחנו חיכינו לא הבנו למה הוא מתעכב להכנס..
אמא , תפתחי לו אנחנו רוצים כבר לראות אותו , אמרנו לך.
נשענת על הדלת עוצרת נשימה , ודמעה זלגה מעינייך..
אמא? שאלנו אותך, מי זה היה?
ליטפת את ראשו של עמית , אף אחד ילדים שלי, בואו נמשיך לסדר את הבית , עידו צריך להגיע בכל רגע והכל צריך להיות מסודר , הוא יגיע מלמלת לעצמך
אני יודעת שהוא יגיע
המשכנו לסדר ,ואז שוב נשמעה דפיקה , הפעם אמא לא רצה לפתח הדלת , ניגשתי אני , פתחתי אותה וראיתי חיילים.
הם נכנסו הביתה , גבוהים כאלו , וחזקים , דיי מנומסים הייתי אומרת , וגם דיי שקטים.
אמא הסתגרה בחדר , ואבא ישב איתנו בסלון , לא הבנו מה קורה. מה הם רוצים בשביל מה הם באו?
החייל הרזה מביניהם התחיל לדבר , להסביר שהייתה פעולה צבאית שהיתה אמורה להמשך שעה אחת בלבד,
שהכל היה אמור להיות פשוט , נכנסים יורים בכמה מבוקשים ויוצאים הביתה לשבת.
אלא שהפעם משהו הסתבך להם , התוכניות לא היו מתוכננות כמו שצריך.
רק אז התחלנו להבין שמשהו לא בסדר , על הפנים של אבא היה מבט רציני מדי ואמא יצאה מחדר בוכה
לא , הבן שלי יבוא אני יודעת שהבן שלי יבוא
תראו את השולחן החגיגי שהכנתי לכבודו , אולי תרצו לשתות משהו ,
תראו האוכל כבר מוכן , יש כאן קוסקוס כמו שהוא אוהב , ודגים , הסלטים שהוא אכל , הבן שלי יבוא , הוא מוכרח
הסתכלת עליי ואני עלייך , לא מאמינה
הכנסתי את עמית ודור לחדר הם לא הבינו כלום ..
ישבתי על המיטה בחדר מתקשה להרים את הראש שלי , מתקשה להביט בעיניים שלהם ולהסביר להם שעידו נפל במלחמה
איך מסבירים בכלל לאחים קטנים שאח שלהם , האח הגדול שהם כל כך אהבו כבר לא יהיה האח הגדול , שיום יבוא והם יהיו יותר גדולים ממנו
ואז עמית התקרב ניגש אליי ליטף את ראשי ובמבט מבין אמר " אל תדאגי נועה הוא יבוא , אמא אמרה ואמא תמיד צודקת הוא יבוא "
הסתכלתי עליו ועצרתי את עצמי מלבכות " כן עמית הוא יבוא , לא קרה כלום." הנחתי לידם משחקים ואמרתי להם שאני תיכף אחזור
אני פשוט יוצאת להביא ממתקים.
סגרתי את הדלת ויצאתי לסלון
אמא ישבה ליד שולחן האוכל קפואה מביטה בתמונות של כולנו , התמונות שעידו תלה בפסח האחרון כשהוא חזר מהבסיס ועזר לנו לסדר את הבית.
אבא דיבר עם החיילים , ניסה להראות חזק.
ואני עמדתי בין שתי העולמות , העולם הדוחק של אבא והעולם הקפוא של אמא.
כל עולם בו אבחר מלא בכאב ושברון לב מטורף.
לא מעכלת לא מבינה אני פוסעת לעבר הכיוון של החיילים.
איך אתם יודעים שזה הוא? מאיפה לכם שזה הבן שלי?
החיילים הוציאו משקית אטומה פריטים שנמצאו במקום , הדיסקית של עידו הייתה שם .
ואולי זה נפל לו? אולי זה של מישהו אחר אבא שאל
החיילים האחרים חיכו לעידו מאחור הם לא נכנסו , כולם בריאים עם הדיסקיות עליהם.
אמא התקרבה קפואה אל החיילים הביטה על הדיסקית לקחה אותה וכרעה על הרצפה
לא!!! הבן שלי , תחזירו לי את הבן שלי את האוצר שלי את המלאך שלי.!! דמעות הציפו אותי , כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר.
ידעתי , ידעתי שכל מה שיש לי עכשיו לעשות זה להזכר במה שהוא היה , או במה שהיה יכול להיות.
במה שעשה או במה שהיה אמור לעשות .
הוא כבר לא יסע לטיול שתכנן לאחר הצבא. והפקולטה למשפטים שרצה להיות חבר בה , תתמלא באנשים אחרים שיתפסו את מקומו
הוא לא יזכה להתחתן ולחיות לנצח עם אהבתו . הוא לא יזכה ללמד את הילד שלו ללכת או לאכול איתו גלידה קרה בקיץ חם.
הוא לא יזכה לראות את ילדיו עצמם מתחתנים. הוא לא יזכה להיות במסיבת בר המצווה של דור ועמית כשיגדלו. הוא לעולם לא ידע אם התחתנתי או לא
אם אני הגשמתי את כל חלומותיי . הוא לא יזכה לעולם או יותר נכון אנחנו לא נזכה .
אני בחיים לא אשכח את היום הזה , היית אמור לצאת הביתה בשבת...




***יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה..יהי זכרם ברוך , לא נשכח לעולם***
*******הסיפור לא מדבר עליי והוא לא מבוסס על סיפור אמיתי , למרות שבטוח זה קרה למישהו*******