סתם משהו שכתבתי ליום הזיכרון.. :|
הרבה זמן לא כתבתי קטע, אז מקווה שתואהבו
כמו בכל שנה, באותו התאריך ובאותה השעה,
ילדים, הורים, משפחות- כל המדינה כולה
עומדים 2 דקות דומייה
ראש זקוף, ידיים ישרות, מבט נפול- ד מ מ ה
2 דקות של שקט,ואלפי מחשבות שעוברות, 2 דקות של עמידה
2 דקות ד ו מ י י ה לזכר כל אותם חיילים
יום אחד בשנה, שבו כולנו מתאחדים ו ז ו כ ר י ם
האם המשפחות הכואבות, כל אלו שאיבדו את קרוביהם זקוקים ליום זיכרון?
ל2 דקות דומייה, לשקט, למחשבה?
הרי כל יום בחייהם הפך לכזה, לזיכרון, לכאב, כאב שאי אפשר לתאר,
הבחירה להמשיך בחיים שמשהו בתוכם מת, הם נושמים, אבל הנשימה שלהם איתם
אם אותם קרובים, ה ב ח י ר ה בחיים למען כל אלו שעוד פה
הכאב היום יומי, ו ז י כ ר ו ן שלא עוזב לעולם,
2 דקות דומייה, לזכר כל אלו שנפלו, לזכר כל אותם מלאכים שנקטפו
נקטפו למעננו, נלחמו ב ש ב י ל נ ו
כל אותם חיילים שאיבדו את חייהם בשביל להציל אותנו
2 דקות דומייה- עמידה ישרה – דממה
אלפי טקסים בכל מקום במדינה
אלפי דרכים להצניח את כל אלו שנהרגו ב ש ב י ל נ ו
ילדים שמנסים להסביר את משמעות היום הזה, היום שכולנו ז ו כ ר י ם
מבטים נפולים, משפחות הרוסות, כאב שאי אפשר להסביר
אחיזה ב ז י כ ר ו ן , זיכרון שלא נ ג מ ר
משפחות כואבות, הרבה בכי ודמעות, נזכרים באותם קרובים, באותו מבט רוך וצחוק
נאחזים בחיוך האחרון, בחיבוק, בנשיקה, נאחזים באותם זיכרונות
הילדים הקטנים, אלו בכיתות א' וב' עומדים וזורקים חיוכים מביכים, מנסים להבין למה הם בכלל עומדים,
הורים שמנסים להסביר, צחוקים שנשמעים, הילדים האלו עוד ת מ י מ י ם
ואיך אפשר להוציא אותם מהבועה של החיים המושלמים? בלי מלחמות, בלי הרוגים,
מה הם מבינים?!
יום אחד שבו כולנו זוכרים..
נזכור ולא נשכח,
כמו בכל שנה, באותו התאריך, ובאותה השעה
ילדים, הורים, משפחות- כל המדינה כולה
עומדים 2 דקות דומייה
ראש זקוף, ידיים ישרות, מבט נפול- ד מ מ ה





