"בקיץ הזה נצבעה השמש בשחור,
הסתירה פניה לראשונה.
הימים הפכו ללילות,השנים בשניות.
נבלעו אל בור שנפער באדמה.
האוזניים נאטמו,פתאום בבת אחת דממה.
עד שלא ניתן להבדיל בין שתיקה לצעקה.
בקיץ הזה קרה הנורא...
וכולם צעדו,כגוף אחד,צעדו בדממה.
העיניים נשואות לשמיים,הידיים חופרות באדמה.
נפרדים מגופניו שאיבד את הנשמה.
בקיץ הזה עצר הזמן מלכת,
גם אם עולה כמנהגו יפעל.
מחר תפנה גבה אלינו השמש
ושוב תחלוף עונה.
וכעלי השלכת אשר זה אחר זה נופלים
יתחלפו להן שנה אחר שנה.
אל הבור שנפער תכסה תכסה אבן,
את הכאב שנשאר,יכסה אבק השיגרה.
רק ילך ויגבר הגעגוע,
ולו רק לפעם אחת ויחידה.
בקיץ הזה התייתמתי
מאח,מחבר
ועד סוף ימיי,אני יודע
בליבי תישאר..."
יהי זכרם ברוך.





