קראתי את הקטע הזה,
והתרגשתי ..
כואב לי לשמוע איך אתם מדברים על ההורים שלכם -
אני לא באה לחנך אתכם.. ולא מצפה שאחרי הסיפור הזה פתאום הכל יהיה דבש..
רק מקווה לתת לכם נקודת מבט אחרת עליהם..
כי נכון שלפעמים הם נטל , אבל כולנו לפעמים נטל,
ואיתנו הם מתמודדים יפה מאוד ..
כאשר איש זקן נותר בודד ולא יכול היה לטפל בעצמו, בנו לקח אותו אל ביתו וטיפל בו יחד עם כלתו ובנו בן הארבע. ידיו של האיש רעדו, ראייתו הייתה חלשה והליכתו לא יציבה.
מדי ערב המשפחה ישבה סביב השולחן לארוחת הערב.
מצבו הקשה עליו לאכול.
בגלל ידיו הרועדות נפלו מאכלים מכפו, אכילתו הייתה קולנית והשתייה נשפכה מכוסו.
בנו וכלתו התעצבנו מהבלגן שנוצר. "אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לסבא" אמר בנו "הספיק לי מהחלב על הרצפה, אכילתו המגעילה והמפות המלוכלכות".
הם הציבו שולחן קטן בפינת המטבח ושם ערכו את השולחן לסבא.
שם הוא ישב לבד, בזמן שיתר המשפחה הסבה סביב השולחן הגדול.
מאחר שהסבא שבר מספר צלחות חרסינה, הגישו את ארוחותיו בצלחת עץ.
כאשר הביטו בסבא, ראו מדי פעם דמעה בזוית העין.
למרות זאת, המילים היחידות שנאמרו לו היו דברי נזיפה כאשר הפיל מזלג או מאכל.
נכדו בן הארבע הסתכל על כל זה בשקט.
יום אחד לפני ארוחת הערב ראה האב את בנו הקטן משחק עם חתיכת עץ על הרצפה.
האב שאל את בנו בחיוך למעשיו.
הילד ענה לו במתיקות: "אני מכין לך ולאימא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כאשר אגדל".
המילים הכו בהוריו כמו מכת ברק.
דמעות החלו לזלוג על לחייהם. ל
מרות שלא נאמרה מילה, שניהם ידעו מה יש לעשות.
באותו ערב האב לקח את הסב בידו והביא אותו בעדינות לשולחן המשפחה.
בשארית ימיו אכל את כל ארוחותיו עם המשפחה, ומעולם לא גערו בו אם האוכל או המזלג נשרו מידיו והרצפה או המפה התלכלכו.
מה המוסר השכל שלי ?
בדרך החיוב נלמד מכך שלא משנה מה קורה וכמה גרוע נראה היום,
החיים ממשיכים ומחר יכול להשתפר המצב.
למדתי שלא משנה מה יחסך עם הוריך, הם יחסרו לך כאשר ילכו לעולמם.
למדתי ש"להתקיים" הוא לא בהכרח "לחיות" ..
למדתי שהחיים נותנים לך לפעמים הזדמנות נוספת למדתי שאם תרדוף אחר האושר, בפעמים רבות יחמוק ממך, אבל אם תתרכז במשפחתך, בחבריך, בצרכי אחרים, בעבודתך ובניסיון לעשות הכול הכי טוב שאתה יכול, האושר כבר ימצא אותך.
למדתי שהחלטות הנעשות מהלב בדרך כלל הנכונות למדתי שכל יום חייבים לגעת במישהו - מגע אנושי, הושטת יד, חיבוק חם או סתם טפיחה ידידותית קלה על הכתף אהובים על בני האדם..
ואם תעשה זאת, תזכה בהערכתם.. וזה משהו שרבים מחפשים במהלך כל חייהם ..
למדתי שנותר לי עוד ללמוד ..
למדתי,
שהורים לפעמים יכולים להיות כמו שק תפוחי אדמה על הגב שלך,
להציק לך ולהטיף לך..
למדתי שההרגשה הזאת שלפעמים לא אכפת להם ממך , יכולה לעצבן אותך. מאוד.
למדתי שלפעמים הילדים נוטים לחשוב שההורים "עצלנים" מדיי כדי לעשות דברים בשבילם, ואחר כך עוד מעיזים להתלונך שאנחנו "עצלנים" ..
אבל גם למדתי, שהילדים הם עדיין ילדים , הם לא עברו שליש בחיים ממה שהוריהם עברו,
ואולי .. רק אולי שווה להקשיב להם?
למדתי גם.. שהם האוצר הכי גדול שניתן לי.. ושאני אכבה אם הם ילכו ממני .
למדתי שיש להעביר זאת לכל אחד שאיכפת לך ממנו.
אני עשיתי זאת עכשיו (:
אוהבת אתככם 3>
