אתמול הייתי בטקס יום השואה העירוני של אשדוד..
השתתפתי בו...
מאז אני לא מפסיקה לבכות..
העיניים נפוחות..
הלב כואב....
קשה להסתיר את הרגש הכואב...
אתמול בערב הלכתי לבית סבי לאחר הטקס...
ושם מצאתי את סבי מתייפח על גורלו המר..
על כך שדווקא הוא נשאר לבד מכל המשפחה ברוכת האדם שהייתה לו...
כן..כולם נרצחו..בדם קר..בגטו הנאצי...
אך לא כולם זכו..אם ניתן להזכיר זאת כך..שיגיע הקץ מהר..
חלקם סבלו עד מאוד עד אשר הגיע סופם..
מוות בעינויים...מוות בחלקים...מוות אכזרי..
היום נזכרת אני בכל אשר סיפרו לי לפני זמן לא רב...
אפילו לא מספר שנים...
איך כאשר עבר בן משפחתי ניתוח להסרת התוספתן...אז לא היו תפרים..הפצעים היו מגלידים לבד...
ביקשו הנאצים שיקום...שיעמוד למענם..!
אך הוא לא קם..
הוא מעולם לא קם...
הם משכו אותו בכוח...
שיתן להם ''כבוד''...
אך הנורא מכל קרה...
בן משפחתי היקר דימם למוות..
במשך שעות...ולהם לא היה אכפת..😢
הם ירו ורצחו בדם קר את כל העומד בדרכם אשר לא היה מהגזע ה''טהור''...כשלמעשה זהו הגזע השפל ביותר שהכרתי מיימי...הגזע הנתעב והנאלח שלקח ממני בני משפחה כה רבים...
והיום אני כאן מספרת חלק זעיר מאוד מסיפור משפחתי..שפעם הייתה שלמה..והיום...היום היא חסרה..
אם רק הייתי יכולה הייתי נוקמת...
הלוואי ורק הייתי יכולה...😢





