המלאך שנפל מגן עדן

לא יאמן שהחיים כאלה. מפורום אחר.

המלאך שנפל מגן-עדן...



אני זוכרת שהכרנו, אתה באת ושאלת אותי אם זה כאב... כששאלתי "מה?" אמרת: "כשנפלת מגן-עדן.." צחקתי, חייכת..התחלנו לדבר, החלפנו מספרים, אני לא יודעת מה גרם לי לתת לך את המספר שלי.. אולי זה הגומות שנצצנו מלחייך..? ואולי זה המבט התמים והכנה..?. אולי....



התחלנו להכיר וניהנו חברים, התחיל החופש הגדול, אני זוכרת שנסענו לאילת, כי אמרת שאתה עומד להתגייס, ואתה רוצה להיות איתי כמה שיותר (ואני איתך..) התאהבתי בך נואשות, הייתי נמסה בכל פעם שהיית אומר את שמי, אני זוכרת שדיברת על הילדים שיהיו לנו... וצחקנו.. ואמרתי לך שאנחנו עוד ילדים, ואמרת שאני אהיה האמא הכי מדהימה בעולם...



ואז ב-15 ליולי היום שלך.. מסיבת הגיוס שלך, הצלחנו להפתיע אותך, ולא ידעת שזה עוד לא הכל.. רקדנו ושתינו כמו שני מטורפים!! שמחת וזהרת כמו כוכב נופל... באמצע המסיבה אמרתי לך שאני רוצה ללכת אליך הביתה...הכל כבר היה מוכן, לפעם הראשונה שלנו ביחד...בחדר היה ריח קטורת ונרות אדומים, על המיטה היו עליי כותרת של ורדים וקופסה ענקית עם מתנות שקניתי לך...הפעלתי את הדיסק במערכת...השיר שלנו..התחלנו להתנשק, השכבת אותי על המיטה בעדינות היית כל כך מדהים, הכל היה כל כך רך ועדין, לא רציתי שזה יגמר, עשינו אהבה, מעולם לא חשבתי על צירוף המילים האלה כך.. מעולם לא הרגשתי כל כך חזק את המילים האלו, ועכשיו אני יודעת שזהו.. אתה האיש..



בבוקר הערת אותי בנשיקה "נסיכה צריך לקום לצ-ב-א!!" התארגנו מהר וירדנו למטה, לסלון, ההורים שלך היו שם וגם אחותך הקטנה, מבעד למשקפיים הכהות של אמא שלך היה אפשר להבחין בדמעות ההתרגשות..

נסענו כל הדרך ברעש של צחוק, ועצות שכל אחד זרק לך..

הגענו.. ועכשיו אנחנו מחכים שיקראו בשמך..וקוראים.. "גיא *****" דמעות הציפו את עיניי וחנקו את גרוני, נשקת לי נשיקה קלה בשפתיים ועלית לאוטובוס... החזרה הביתה הייתה הרבה יותר שקטה...



אנחנו מדברים בטלפון יומיום, כבר סיימת טירונות ועכשיו אתה ברצועה.. אתה מספר לי על המבצעים שלכם, ועל כל הפעולות, על תפיסות המחבלים, וגם על הצחוקים בלילה באוהל.. אתה שואל עליי.. ואצלי..אצלי הכל בסדר..

צהריים עכשיו, אני מספרת לך שמאחר לי המחזור, אמרת לי לא לדאוג, ולוודא עם בדיקת בהריון..

קניתי, אני בהריון... תחושה מוזרה, אני בת 17 וחצי ויש לי תינוק, רגשות מעורבים של אושר ובהלה, של פחד וחוסר תקווה!! אני מנסה להשיג אותך, לא עונה, אתה מסנן אותי... תענה!!!!!! אני צריכה אותך..השעה כבר 1 וחצי לפנות בוקר אני לא ישנה, אני מנסה לתפוס אותך, ולא עונים.. בחיים שלי לא חשבתי שתעשה לי את זה..שדווקא שאני חייבת אותך אתה נעלם, אני בוכה ונרדמת.



בבוקר אמא שלי מעירה אותי עם עיניים אדומות מבכי, הבנתי שהיא ראתה את בדיקת ההריון, "שירן מותק..(חנוקה מדמעות) גיא נהרג הלילה בפעולה.."

ברגע חרב עליי הכל..החשק לחיות, החשק ללמוד, החשק לצחוק, החשק לגדול..הכל.. (למה היא פשוט לא ראתה את הבדיקת הריון..??!!?) הלב התחיל לפעום בחוזקה.. אלוהים, גיא.. מה הולך פה!?! אני לא מבינה..היום הלוויה.. אני הולכת ולא מבינה לאן, אני רואה את הארון מכוסה בדגל כחול לבן.. אני רוצה לקפוץ לתוכו ולהיקבר איתך חיה!! לפחות כך נוכל לגדל את התינוק שלנו!!!!1

הדמעות יורדות בלי הפסקה, הכל שקט, וזועק במכה, אף אחד לא מעכל...אני מגיעה הבייתה, ואז זה קורה, אני מאבדת את עצמי, אני צועקת,בוכה,צוחקת,רועדת "לא יכול להיות!!! לא גיא!!"

אני רוצה אותו לעולמים, כמו שהבטיח..הזמן עובר וגיא לא חזר.. עברו כבר חודשיים וחצי, וכבר רואים את הבטן.. עזבתי ת'בצפר..



אני יודעת שהוא איתי תמיד, רואה אותי ושומע אותי ואני יודעת שהוא יחזור, כי זה גיא, הוא תמיד חוזר.. אני יודעת שיום אחד אני אפגוש בו ואני אשאל אותו אם זה כאב ...הוא ישאל "מה?." ואני אענה "כשנפלת מגן-עדן", אני אצחק.. והוא...והוא יחייך..