בכל בוקר יום שני שעונה המעורר מצלצל חצי שעה מוקדם יותר מהרגיל.
בכל בוקר יום שני היא קמה ממיטתה, פותחת את חלון חדרה שבקומה השניה, מחייכת לעצמה ותקווה חדשה בליבה.
היא מתארגנת במהירות, לובשת את בגדיה המחמיאים ביותר ומתאפרת קלות. מדמינת בראשה מה תגיד כשתפגוש בו.
היא יורדת למטה, לוגמת מהשוקו שהוכן לה מראש ולוקחת את הכריך שמונח בקביעות בפינת השולחן.
היא מביטה מבט אחרון במראה, מחייכת לעצמה ויוצאת מביתה הצבוע סגול בהיר.
כשהיא מגיעה לפינת רחוב ויצמן היא נעצרת, מביטה מעלה לעבר הקומה השלישית, לחלון חדרו.
היא כבר הספיקה לשים לב שבכל בוקר יום שני החלון סגור, ולא ניתן לראות דבר.
היא עומדת, עומדת ומחכה. מחכה לרגע בו יצא מפתח הבניין והם ימשיכו את דרכם ביחד.
מחכה ומשחזרת במוחה את אותו השיחזור שנעשה בכל שבוע, מדמיינת כיצד תגיד על אהבתה ומקווה בליבה שהוא מרגיש כמוהה.
העוברים בקביעות ברחוב ויצמן כבר שמו לב לנערה היפה שמחכה תמיד בפתח הבניין, תמיד בבוקר יום שני.
היא מחכה, מחכה עשר דקות, מחכה עשרים דקות, וברגע מסוים היא מתיאשת מלחכות, החיוך נמחק מפניה והיא ממשיכה בדרכה.
כך קורה בכל בוקר יום שני. היא מגיעה מחיוכת עם תקווה בלבה ועוזבת מיואשת, אומרת לעצמה שזהו, יותר היא לא תבוא לחכות.
אך כל יום שני היא מגיעה מחדש. מגיעה עם תקווה והולכת מאוכזבת, מגיעה עם רצון והולכת מיואשת.
בכל בוקר יום שני העוברים תוהים מי הוא הנער אשר מחכה בקביעות ליד הבית הסגלגל כשעיניו נשואות לעבר החלון בקומה השניה.
בכל בוקר יום שני הוא עומד שם, מחכה שתצא מביתה, מחכה לרגע בו יתוודה על אהבתו והם ימשיכו את דרכם יחד, מאושרים.
אך בכל בוקר יום שני היא לא מגיעה, והוא ממשיך בדרכו לבד, מאוכזב ומיואש.
סתם פתאום התחשק לי לכתוב, וזה מה שיצא..
די מעפן, אבל לא נורא [:
אוהבבת
ליאני





