לא משנה איך תבחרו להיפרד – SMS, טלפון או יונת דואר, זה אף פעם לא כיף גדול. אילנית אבי עם מדריך הישרדות לפרידה מכובדת.
פרידות זה דבר נורא. פשוט נורא. לא משנה כמה פרידות תחווה, הפרידה הבאה לא תהא קלה יותר עבורך. תמיד התחושה שהפרידה האחרונה היא הכי נוראית, ומן הסתם תיזכר הכי טוב (או הכי רע?).
אין דרך נכונה להעביר את התקופה שלאחר הפרידה. בין אם זה להתחבא מתחת לשמיכה, להתנהג כאילו לא חרב עולמך, לשקול לעשות בנג'י בלי כבל, לבצע בחינה מחודשת של סל התרופות הפסיכיאטריות, לקבור את עצמך בעבודה, להיות צרכן מסור של קלינקס או לזיין כל מה שזז. כל הדרכים כשרות. פרידה זה כ-ו-א-ב. בניגוד לאמונה הרווחת, הכאב אינו פונקציה של זמן ומקום. הוא פג ברגע שאתם אמיצים וחזקים מספיק לצאת מעמדת הקורבן.
שלבי הפרידה
כולנו, גברים ונשים כאחד, עוברים אותם שלבים בהתמודדות עם פרידה. יש את שלב האשמה, בו מאשימים את הצד שעזב ומקללים כמה דורות שלו קדימה ואחורה (בן בן בן ז...). יש את שלב הרחמים העצמיים, בו אתה בטוח שאין מסכן ממך, גם לא חתול רחוב רעב. בשלב זה, קשה לבצע פעולות פשוטות, כמו להשתין או לצחצח שיניים בלי דמעות. יש את שלב האפתיה, בו המשכת לנהל את החיים כרגיל ללא טישיו כגיבורה, עד שראית משהו קטן שמזכיר אותו (כמו חולצה של הפועל באר שבע), ואז הסכר נפרץ. יש את שלב ה"מאחורי" בו הצהרת לכל העולם ואשתו שהפרידה מאחורייך ושאת פנויה לפרק ב' מ-ע-כשיו. בדייט הראשון מצהירה לעצמך שהפרידה לא משפיעה, ושהשכלת ממנה. אבל בסיומה רצת לדמוע מול התמונות המשותפות. נשמע מוכר?
עם חברים כאלה, מי צריך אויבים?
אכן כמאמר השיר, לא מתים מאהבה. באחת מהפרידות של רותי, היא יבבה שמה שהיה לה עם האקס לא יהיה לה עוד. אמרתי לה שהיא צודקת. 4 חודשים ומערכת יחסים אחת אחרי כן, היא הבינה למה.
דבר מעצבן בפרידות הם משפטי החוכמה שמחלקים החברים – "הזמן יעשה את שלו", "יום אחד תצחק על כל זה", "כל דלת שנסגרת אחרת נפתחת", "זמן הוא תרופה", "כל עכבה לטובה" והפטליסטים "זה גורל", "כנראה שמחכה לך משהו טוב יותר". פתאום כל חבריך הפכו לזקני צפת או מינימום פסיכולוג צמרת. כולם יודעים בדיוק מה אתה מרגיש, וכולם גם עברו בדיוק את אותו דבר. נכון שזה מעצבן? מי רוצה בכלל לשחזר שברון לב בשם החברות? במבט לאחור כל המשפטים הללו הרי נכונים, אבל מי רוצה לשמוע אותם כשהסינוסים דומים למפלי ניאגרה??
איך נפרדים?
פרידה אינה נעימה לשני הצדדים, אך חייב להיות בה קוד של כבוד הדדי. חשוב שהיא תיעשה בכבוד לצד השני (בין אם אתה נפרד או נפרדים ממך נעים וחד משמעי), ללא תחנונים או מילים אכזריות. הרי גם אם תהליך הפרידה הוא הדדי, אין דבר כזה פרידה יפה ומן הסתם גם אין פרידה קלה. אזי כלל האצבע כאן הוא הוגנות. לא משנה איך תבחרו להיפרד – SMS , טלפון, יונת דואר, פגישה בבית קפה או בר אפלולי. אך אני בטוחה שיש קונצנזוס לגבי הסקס האחרון.....
בנימה אישית- זכיתי לאהוב
אני סיימתי מערכת יחסים ארוכה לפני 4 שנים. פרידה מאוד לא קלה, על פי כל חבריי. כיוון שאיני מוקפת בעדר פולניות או יוצאי פלג האשוראה, אני נוטה להסכים כי נסיבות הפרידה היו כואבות ואף מצלקות. לא אספר לכם כאן, קנו את הספר (יש לי כבר את הכותרת..).
למרות הנסיבות, בחרתי אז לנתר על הרגליים, מהטעם שלאהוב עשה לי ממש טוב ורציתי להעניק את המתנה הזו (האהבה שלי) שוב. לא איבדתי את האמון שלי באהבה או במין הגברי. לכן, לא העברתי אף בן זוג פוטנציאלי מבחני ריסוק, לא שיחקתי קשה להשגה, לא רכשתי ספרים שמסבירים איך לאהוב נכון או השתתפתי בסדנאות של כיבוש יעיל. מאז, כמו עיברי לידר, זכיתי שוב לאהוב.
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
פרידה זה הסיוט שלי... אני פוחדת מזה פחד מוות...!!!!
אחלה כתבה בובה :]
נקווה שאף אחד מאיתנו לא יצטרך את זה !!
QUOTE (טטווטטייתת @ 10/04/2007)
נקווה שאף אחד מאיתנו לא יצטרך את זה !!
אמן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! 😊
QUOTE (טטווטטייתת @ 10/04/2007) אחלה כתבה בובה :]
נקווה שאף אחד מאיתנו לא יצטרך את זה !!
בדיוק!!!
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
ידה זה חרא של דבר
לשני הצדדים..
עוד לא חוויתי פרידה [טפו-טפו-טפו] שזרקו אותי ובאאמת אהבתי את מי שנפרד ממני..
אלא אני תמיד נפרדתי כי נמאס לי מהר..
אבל גם לי זה היה קשה להיפרד ממי שפעם לפחות אהבתי..
קשה קשה..
