הדמעה התחילה לצוץ מהעין שלה לאט, לאט.. לזלוג על הפרצוף היפה שלה.
היא השפילה מבט.
החיוך שלה נעלם... הלב שלה החל להסדק.
הטעם בפיה היה מר...
הוא בא אליה וחיבק אותה חזק, הוא לא אמר מילה. נישק אותה בשפתיה, אבל היא לא החזירה תשוקה.
הוא עזב אותה.. החזיק לה את הידיים חזק ואמר לה שהוא אוהב אותה.
אבל היא לא השיבה, היא שתקה, היא לא דיברה...
הוא לא ידע מה להגיד, היה לו רע כשלה היה.. כשהם היו ביחד בחדר שררה כל הזמן השתיקה.
הכאב השתלט להם על הגוף והכל נראה שחור כל הרגעים הטובים נעלמו וגם האור.
שבועיים עברו, והם עדיין שכבו על המיטה מחובקים בלי מילים בלי דיבורים בלי צלילים.. פשוט שותקים.
אבל נמאס לו הוא לא היה מסוגל..
"די.. שני. אני לא יכול תדברי" הוא אמר ונעמד מולה.
אבל שוב הדמעה החלה לנזול ושוב היא השפילה מבט.
התמונות הדהדו בראשה... והיא לא ענתה
"אהההההההההההההההההההההההההההההה" היא פתאום צעקה, היא נפלה, היא בכתה.
הוא קפץ לאחור מפוחד מדמותה, לא הבין מה קורה לה פחד מתגובתה..
הוא הסתכל עליה איך היא נשברת וקורעת את בגדיה בכאב..
ולא הגיב שתק.
לבסוף לאחר רגיעה הוא ניגש אליה ותפס אותה חזק... לא נתן לה לזוז..
היא הסתכלה לו בעיניים והתחילה לדבר.
"בגללי .. בגללי הם מתים עכשיו" היא אמרה.. זה היה לו מוזר הוא לא שמע את הקול שלה כבר תקופה..
אבל היא המשיכה לדבר ולא הפסיקה.
"ברחתי מהבית... כי הם כעסו ולא יכולתי.. ברחתי בגשם.." היא נשמה והתנשפה
"הם נכנסו למכונית וחיפשו אותי, בלי הפסקה חיפשו, חיפשו, חיפשו.. אבל מצאו את מותם! זה מה שהם מצאו..." היא אמרה והבכי גבר וגבר.
"את לא אשמה" הוא אמר לה ככשהוא עדיין מחזיק אותה
"אני כן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" ההיא צעקה.
הוא נבהל עזב אותה ואז היא אמרה "הבלם באוטו היה שבור בגללי ובגלל זה הייתה המריבה."
הוא לא ענה.. רק הסתכל עליה כאובה..
והשתיקה.. השתיקה המשיכה ובראשם הדהדה.





