הידידים הכי טובים

אנחנו הידידים הכי טובים. ממש כמו אחים.

אנחנו מספרים הכול אחד לשני.

אוכלים מאותה צלחת. אפילו לועסים את אותו המסטיק.

הוא משלים אותי. ממש החצי השני שלי.

הוא בחיים לא שיקר לי. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו.

אנחנו ביחד מהגן, כבר 9 שנים, עכשיו אנחנו כיתה ט'.

לפני שהוא נסע לפנימייה, הוא קפץ לבקר אותי.

מין ביקור פרידה כזה.

בזמן האחרון התחלנו די להתרחק.

היה לנו כ"כ הרבה על מה לדבר. מלא נושאים פתוחים.

זה יכול היה לא להיגמר בחיים. פשוט ישבנו שנינו בחדר ודיברנו.

היו גם דקות ארוכות של שתיקה, שרק בהינו אחד בשני.

ונהניתי מכל רגע.

רק כשהוא עזב, הבנתי כמה הוא חסר לי.

כנראה שלא שמתי לב, אבל עם הזמן הידידות הפכה לאהבה.

רציתי לספר לו שאני אוהבת אותו, אבל לא היה לי מספיק אומץ.

לא רציתי להרוס את הידידות הנפלאה שיש בינינו.

ביום הראשון ללימודים הוא התקשר לספר לי איך בפנימייה.

הוא אמר שהוא נהנה, הוא הכיר המון חברים חדשים ובנות יפות,

וגם הולך לו דווקא לא רע בלימודים.

פחדתי שהמרחק והזמן יפרידו בינינו ושנתרחק,

אבל ידעתי שהקשר שלנו חזק יותר מהכול.

ביום השני ללימודים, הוא התקשר שוב.

כרגיל, אמרנו אחד לשנייה כמה שאנחנו מתגעגעים.

הרגשתי מן ריחוק בדיבור שלו, וסוף סוף אזרתי אומץ לומר לו את זה.

"למה אתה קר? הדיבור שלך משונה..", שאלתי אותו.

הוא אמר שאין שום שינוי ביחס או בדיבור שלו כלפיי, שהוא מדבר כמו תמיד.

הרגשתי שיש משהו מוזר.

בטח הוא הכיר ידידות חדשות, וכבר הספיק לשכוח ממני.

אני אחכה עוד שבוע, לחופשה של ראש השנה, ואשאל אותו פנים מול פנים.

הוא לא יהיה מסוגל לשקר לי, כשהוא מביט לי בעיניים.

ראש השנה הגיע, אבל לא נפגשנו.

הוא התחמק ממני, אמר שיש לו שיעורים ועבודות להכין לביה"ס.

לא רציתי להפריע, אז לא התקשרתי יותר.

בחיים הוא לא שיקר לי. פגע בי שהוא ניסה להתחמק ממני.

אבל התעלמתי, המשכתי כרגיל.

עכשיו כבר פסח, כבר חצי שנה שלא שמעתי מעידו.

עם הזמן, הקשר בינינו נותק, אבל עדיין לא שכחתי אותו.

ניסיתי להתקשר כמה פעמים, אבל הוא לא ענה.

השארתי לו הודעה במשיבון

"עידו? כשאתה שומע את ההודעה,תחזור אליי.

אני מתגעגעת, כבר המון זמן שלא דיברנו, חן". הוא לא התקשר חזרה.

הפעם באמת כעסתי עליו.

אני לא רוצה לשמוע ממנו יותר, אם בכלל הוא יואיל בטובו להתקשר אליי מתישהו.

הגיע החופש הגדול, ועדיין לא שמעתי ממנו.

היום מאיר, החתיך מ-יא' ניסה להתחיל איתי, אבל סירבתי.

חברות שלי אמרו לי שאני טיפשה שאני מוותרת על הזדמנות כזאת, כי כל הבנות דלוקות עליו.

אבל זה אפילו לא הזיז לי. אני עדיין אוהבת את עידו, אפילו יותר מפעם.

הזמן רק חיזק את אהבתי אליו.

פתחתי את המכתב בהתלהבות, הייתי בטוחה שזה מכתב מביה"ס,

שרשום בו לאיזו כיתה אשובץ בשנה הבאה.

התפלאתי, אבל המכתב לא היה מביה"ס, המכתב היה מעידו.

הוא כתב לי

"חן שלי,

אם תקראי את מכתבי, את מילותיי, תדעי שמשהו נורא קרה לי.

הייתה סיבה לריחוק שלי ממך.

היה לי קשה, אבל הייתי חייב לעשות את זה.

לא סיפרתי לך, גילו אצלי גידול סרטני בראש, לפני שנה.

המחלה עומדת להכריע אותי.

אני כותב לך את המכתב הזה על סף מוות, אני יודע שאני עומד למות.

שמעתי את הרופאים מתלחשים ביניהם.

יש משהו אחד שאני חייב לומר לך לפני שאני הולך לעולמי.

אני אוהב אותך!

רציתי לספר לך שאני אוהב אותך, אבל לא היה לי מספיק אומץ.

לא רציתי להרוס את הידידות הנפלאה שיש בינינו.

התרחקתי ממך, כדי לא לפגוע בך. לא רציתי שיכאב לך כשאני אמות.

רציתי שנהיה מספיק רחוקים כשאני אמות, כדי שלא תבכי עליי.

תביני אותי, רציתי רק בטובתך. אל תהיי עצובה.

כשתקראי את המכתב, כנראה שאני כבר לא אהיה איתך, אני אהיה בעולם שלי.

עכשיו, אני מתחרט שלא אזרתי אומץ לומר לך שאני אוהב אותך.

אבל כנראה שזה כבר מאוחר מדי.

אני נפרד ממך בתחושת פספוס, שלא הספקתי לעשות את הדבר שאני הכי רוצה בעולם.

אבל למרות הכל, אני נפרד מאושר, בזכות כל הרגעים היפים שחווינו יחד.

תודה על כל מה שעשית למעני, תודה על רגע, תודה על שאת קיימת!

תהני, תעשי רק מה שאת אוהבת, תלמדי לנצל כל רגע בחיים, כי הם קצרים.

לפעמים קצרים מדי..

אהבתי, אוהב ותמיד אוהב!

שלך, עידו".



השתתקתי, לא יכולתי לזוז.

הדמעות חנקו אותי.

" רציתי שנהיה מספיק רחוקים כשאני אמות, כדי שלא תבכי עליי."

איך אני יכולה שלא לבכות?

באיזשהו אופן כעסתי על עצמי.

כמה טיפשה הייתי, ואיך לא העזתי לומר לו לפני שגם אני אוהבת אותו.

לא הצלחתי לעמוד בכאב.

הדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה למות, כדי להיות איתו, קרובה אליו!

השארתי לאמא ואבא פתק.

"אמא ואבא האהובים,

כבר אין טעם לחיים שלי, מה אני בלעדי עידו?

הוא היה הסיבה שבגללה קמתי בבוקר.

יש לי רק בקשה קטנה ממך, תקברו אותי לידו.

תרשמי על המצבה שלי

"חיה בשביל האהבה, ומתה בגללה".

בחיינו ובמותנו לא נפרדנו.

מצטערת.

אני אשמור עליכם מלמעלה!

אוהבת תמיד!

בתכם ,חן".



לקחתי את הרובה של אחי הגדול, שקיבל מהצבא, ויריתי לעצמי בראש.