מממ קטע קצר שכתבתי...
הוא ישב שם וחייך את החיוך הכל כך מושלם שלו.
הוא הסתכל עלי במבט הכל כך מהפנט שלו.
ואני, כצפוי, התאהבתי.
אז הוא גדול ממני כן...לא בהרבה שנים.
וגם תמיד האמנתי שלאהבה אין גיל, ככה שלא היה ממש קשה להתאהב בו.
והקטע, שאני לא אחת כזאת שמתאהבת מהר.
אבל איתו זה פשוט קרה, אי אפשר להסביר למה ואיך...אבל זה פשוט קרה !
מהרגע הראשון שראיתי אותו, ידעתי שאני חייבת שיהיה שלי.
עם הזמן הפכנו לידידים טובים.
שמחתי בשבילו, בכיתי כשהיה לו רע...אבל כרגיל, כמו כולם, גם הוא לא ידע להעריך את זה.
כשרק הכרנו חשבתי שהוא הכי מושלם שיש...
אתם יודעים, ככה זאת אהבה, מסנוורת, מעוורת, גורמת לנו לראות את הדברים
הרבה יותר שונים ממה שהם באמת.
חשבתי שהוא האחד, שלעולם אני לא יצליח לשכוח אותו ושהפינה הקטנה הזאת בלב,
תמיד תהיה שם בשבילו...
והאמת, שצדקתי.
במשך חודשים ארוכים הוא הראה לי שהוא אוהב.
איך שהוא דיבר, איך שהוא חייך ונגע...הייתי בטוחה שמה שהוא מרגיש אלי זה הרבה מעבר לידידות.
"אני אוהבת אותך", אמרתי לו.
"וואלה", הוא ענה את התשובה הכי יבשה ומגעילה שיכולה להיות.
שתקתי.
"מצטער אבל זה לא יכול לקרות בינינו אני אוהב מישהי אחרת", הוא אמר,
שוב מחייך את החיוך הכל כך מושלם שלו...
ומביט בי במבט הכל כך מהפנט שלו...
ואני, עדיין אהבתי.
אהבתי אותו יותר מכל דבר אחר בעולם הזה.
אהבתי אותו כל כך שזה כבר כאב לי.
אבל לא יכולתי לשכוח...ככה זאת אהבה.
השנים עברו והאמת שהוא די דהה מהלב.
הדחקתי אותו כמה שיותר עמוק פנימה וכבר חשבתי שהכל נשכח.
יום אחד פגשתי אותו.
כבר לא הרגשתי מבוכה לעמוד מולו...לא הרגשתי חשופה...
אבל ידעתי שהוא מסתתר לו אי שם עמוק בתוך הלב שלי.
ושוב, כמו פעם, חזרנו להיות ידידים טובים.
ושוב, הוא נגע וליטף ואמר ו....שיחק עם הלב שלי.
עם הלב החצי שבור שלי, שרק בגללו היה ככה.
פתאום הכל חזר אלי, כל האהבה הכל כך גדולה שהייתה לי אליו.
אחרי כמה זמן, גיליתי שיש לו חברה.
זה לא היה צפוי, אבל זה כאב, זה כאב כל כך...
אבל לא היה לו אכפת.
הרי הכי קל זה לשחק ברגשות של מישהו ואחרי זה להמשיך בחיים הרגילים, כאילו כלום לא קרה
ולהשאיר אותו עם לב טיפה שבור ולקוות שיום אחד הוא אולי יצליח להתרפא.
מאז הבנתי שלא משנה מה עושים,
האהבה היא יותר חזקה מכל דבר אחר.
ולמרות שהכל ידוע אצלה מראש...זה נשכח מהלב...
כי כמו תמיד...לאהוב אותו, זה לשלם בכאב !





