כשהוא אמר לה שהוא הולך, היא לא חשבה שהוא באמת הולך. היא חשבה שהכל יהיה בסדר והוא יחזור מהר. אבל פתאום היא הבינה שהוא באמת הלך.
הלך, נעלם, היא הרגישה את הגעגועים מכים בה כמו מכת ברק שמכה על ברזל חם. היא הרגישה כאילו היא פה אבל בעצם שם, איתו.
הוא הלך. היא מלמלה לעצמה, מנסה להבין את המשמעות, הלך. אם הוא יחזור? היא לא ידעה את התשובה. היא קיוותה שכן, קיוותה שהכל יחזור להיות כמו פעם, שהוא יחזור והוא יהיה לידה, קרוב, גם אם הוא באמת לא קרוב, אבל קרוב באיזשהו אופן.
כשהוא יחזור היא תחזור לחייך, תחזור לנשום, לאהוב את העולם. כשהוא יחזור עם המילים היפות והעדינות שלו, עם הרוך שלו, עם הקול המדהים שלו, כשהוא יחזור היא באמת תהיה מאושרת.
ואם הוא לא יחזור?! היא שאלה את עצמה שוב ושוב, אם הוא לא יחזור בכלל?!, או שיחזור אבל לא יהיה פה איתה. היא העדיפה לא לחשוב על זה יותר מידי.
אבל הגעגועים כירסמו בה לאט לאט. היא חשבה על זה מידי יום ביומו, ניסה להבין מה קורה איתו שם, במקום שבו הוא הלך. הלך ועזב אותה לבד, אולי לעת עתה אולי לתמיד.
התיאבון שלה אבד, היא הביטה על האוכל שהכינה אימה ורק חשבה עליו.
"מה יהיה איתך?" אמה התלוננה. היא לא ידעה, ואולי גם לא תדע, שהיא מתגעגעת כי הוא הלך.
בכל רגע, בכל מעשה, אפילו בלימודים, היא חשבה עליו, שהוא הלך.
היא ניסתה להתקשר, למצוא אותו איכשהו, אבל היא לא יכלה. וזה שיגע אותה.
כי כשהוא אמר לה שהוא הולך, היא לא חשבה שהוא באמת הולך, היא חשבה שהוא יחזור מהר, שתוכל לדבר איתו, ושהשיחה האחרונה לא הייתה שיחת פרידה, כי היא חשבה שתזכה שוב לשמוע את קולו.
כי היא לא חשבה שהוא באמת ילך, ויעזוב אותה לבד מחפשת את עצמה בין הצללים.
היא לבד. וזה כאב, כאב מכל כאב הלב שגרמו לה אחרים, מכל הפרידות, מכל הבכי. כי היא ידעה שהוא שם, והוא יכול עוד לעזוב, ללכת, והוא הלך. הלך, ומי יודע אם ישוב, ואם ישוב האם יהיה עדיין שלה?.
המוח שלה בער בעוצמה, הלב שלה דפק במהרה, אף אחד לא ידע מה היא באמת מרגישה. אפילו היא הדחיקה וסירבה לקבל את ההרגשה.
היא רצתה להיות רגילה אבל באותו זמן גם לאהוב, רצתה להיות לבד אבל באותו זמן גם עם מישהו. בעצם, היא כל כך רצתה להיות עם מישהו, והמישהו הזה היא קיוותה שזה יהיה הוא.
האם הוא אמיתי? האם הוא האחד? היא שאלה את השאלות הללו בהיסוס רב, מנסה להימנע מהתשובות, מהתקוות והציפיות.
אבל עכשיו הוא הלך, והשאלות נשארו שאלות, ואין עליהן מענה, וזה שיגע אותה. גרם לה לחשוב רק על זה, לחקור, להבין האם היא צריכה להתגעגע או לא. האם ליבה צריך לפרפר בכל פעם שהיא מדברת איתו, או שאולי היא צריכה להיות אדישה.
היא לא ידעה איך להתנהג, ולא היה מי שיסביר לה. האם היא צריכה לגלות לעצמה את הרגש? או להישאר ככה באפלה?.
ואם תגלה לעצמה ותפגע? האם תשנא את עצמה. כי הוא הלך והיא לא יודעת אם יחזור, ואם יחזור ולא יהיה באמת פה, לידה, והרגש הזה שהיא מרגישה שהיא לא יודעת בדיוק מהו, הוא יתבזבז, יהפוך לכאב עצום.
אבל עכשיו הוא הלך, וזה לשווא לחשוב על זה. והאם הוא ישוב- את זה רק הזמן יגלה.
תגובות:]]]
מור'צי 😊
את כותבת מדהים!!!
מוכשרת ברמותתת
מאוד אהבתי
תמשיכי לכתוב תמיד!!
אוהבת'ך בייבי
מצטרפת לתגובה מעלי
מאמי את פשוט כישרון!
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
מוררררציייי
איןן על הכתיבה שלך..
את כותבת מדהים ומרגש..
תמשיכייי לכתוב ת-מ-י-ד!
אוהבת אותך מלאא(:
בררי
מדהייייים
הקטע הזה באמת מתאים לי עכשיו=\
את כותבת מדהיםם..
תמשיכי לכתוב תמיד..
מורי את כותבת ייייייפה
כיף לקרוא!! 😊
תודה על התגובות פשוט מחמם את הלבב:]]
אוהבתכןןןןןןןןןןןןןןןןן!!!
מור'צי 😊
יאאאא מאמי מה שמחמם את הלב
זה לקור את הסיפורים שלך
יפים אחד, אחד!
מווואה
*מאיה*
אוהבת-וכואבת: מאיוששש תודה על התגובה בובה לפ יוו
מור'צי 😊
מושלם , גם אני במצב הזה
יהיה טוב . .
הכול_שחור: יהיה טוב:]]
תודה על התגובה מאמי ..דבריתיי
מור'צי 😊
ואיי מור'צי זה ממש מדהים הכתיבה שלך!
פשוט סוחף
הייתי במצב הזה(כפי שתיארת בכתוב) וזה כל-כך נגע בלב
ופשוט נזכרתי בכל המצב הזה שהייתי
תמשיכיי לכתוב אהבתיי =]=]
רגייי: תודה בובה על התגובה מצטערת שהיית במקום הזה
כי זה באמת לא הכי כייף ומעיק!
וסורי שהזכרתי לך:/
לפ יוווווווווו
מור'צי 😊
ואו.
איזה עצבות פתאום...
מדהים!!!
וואייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
מורצ'י
כל כך יפה אבל כל כך עצוב
לקרוא את זה ולבכות
וואי אני ממש מתה על הסגנון כתיבה שלך
כזה מיוחד ויפה
יצא לך ממש מדהים...ויפה
אני פשוט קוראת את ולא מאמינה איך רק רשמת משהו כזה ייייייייייייייימוכשרת
גם אני רוצה לרשום ככה
אוהבת->מירב
