*+*+נעלי הזכוכית*+*+

נעלי הזכוכית





פסיעות קטנות של רגליה הנועלות נעלי זכוכית קטנות בצבעי לבן-שקוף הושמעו ברחבי הסמטא החשיכה והריקה מאדם.

השמים שהיו בתחילתם בגווני הכחול והתכלת הפכו לכהים יותר וכחול בהיר מעורבב באדמדם וצהוב קישטו את קציהם עד שבסוף הם נהיו שחורים כפחם מעטרים את השמים באפלות מיוחדת.

היא הביטה על הרקיע וחשבה על זה שהם ישות בפני עצמה. ישות מיוחדת שיש לה מצבי רוח משל עצמה. תיאור של מצבי הרוח של בני האדם. התכלת היפיפייה מסמל את השמחה, אחרי זה הכחול דועך כמו האור שבנר ולבסוף נשאר הצבע השחור, צבע הדיכאון והעצב.

כל הדברים הטובים נמצאים בהתחלה, חשבה פתאום וליבה פעם בחוזקה, אם כך הדברים האם לחינם באה הינה?!.

היא נזכרה בעיניו הירוקות מעורבבים בגווני הכחול בוהות בה. עיניים מלוכסנות וגדולות שבהם הרגישה שיש לו המון משמעות כלפי, או כך לפחות חשבה.

"נועם" הושיט לה את היד.

"מירב" היא פחדה בהתחלה לגעת בה אך הוא התעלם מהפחד ומשך אותה אליו והם טיילו בנמל הגדול תוך כדי שהם שותקים שתיקה כבדה, מביטים על השמיים התכולים, ושומעים את שירי הציפורים שצייצו את שיר אהבתם שהחלה לבצבץ בליבם של השניים.

הם הלכו בקלילות, פוסעים לאט ומבטם הופנה אל הים הכחול, ובחנו כיצד המים התכולים נוצצים מרחוק, כמו פנינים יקרות שאין להם קונה. לרגע אחד, היא רצתה לטבול בהם ולהרגיש את המים החמימים מרטיבים את רגליה ומרגיעים אותה מעט מהלחץ שהרגישה בחזה, אך היא הביטה על נועם, חוששת מתגובתו אם תחליט לעשות כן, ולכן החליטה לוותר על הרעיון וכדי להרגיע את רגלה היא חיככה את ברכיה זו אל זו והשפילה את מבטה.

"אני יודע שזה ישמע מטורף" הוא אמר לפתע ועצר אותה מלהמשיך לפסוע. "אבל מה דעתך לטבול את הרגליים במים?"

היא הביטה עליו, משותקת כולה, ונתנה לעור פניה להחליף את גווניהם הטבעי לצבע שני עז המשוך על עצמות לחייה. לאחר דקה קלה היא יכלה כבר להרגיש את המים חודרים אל תוך אצבעות רגלה, מחלחלים עמוק אל תוך בשרה וחשה כיצד היא נרגעת אט אט.

"היה לי כיף" הוא חיבק אותה חזק כשעמדה להיפרד כל אחד לדרך ביתם, היא יכלה להרגיש את הבל פיו על עורפה, נושף, יכלה להרגיש את ידיו מתחזקות על מותניה ומחזיקות אותה.

לקח זמן עד שהתקשר אליה שוב. היא ישבה וציפתה וכל טלפון שצלצל הקפיץ אותה ואכזב אותה בכל פעם מחדש. וכשסוף סוף התקשר והזמין אותה לנשף היא חשה כמו סינדרלה ומצאה את עצמה מתרוצצת ברחבי העיר, מחפשת אחר השמלה והנעליים המושלמות שיתאימו לה. היא מצאה שמלה לבנה שנראתה עליה כל כך מושלמת עד שהיא חשה שאיננה מכירה את עצמה.

את נעליי הזכוכית המושלמות מצאה באיזה חנות נידחת, וכשהניחה אותם על כפות רגליה הדקיקות היא חשה בנוחות, כאילו יוצרו רק בשבילה.

ועכשיו, היא מחכה בפארק כשהרוח נושבת בעורפה ולוחשת לה שאין טעם לחכות. היא השפילה את מבטה ושמה לב כיצד הרוח הקלילה מפזרת את העלים שעל הרצפה, עלה אחד נדבק בנעליה והיא חשה בו כעלה עזוב החש כמותה את הנטישה המאכזבת.

היא הביטה שוב בשעונה ושמה לב איך הזמן רץ לו במהירות, אך נועם בושש לבוא.

דמעה אחת בודדה נזלה על לחייה והרטיבה לה את האיפור, היא הביטה סביבה ושמעה כיצד המולת היום מפסיקה לפעול וכיצד אנשים ממהרים לביתם. הצחוק והשמחה כבר לא מילאו את הרחוב החשוך. היא תהתה איך הרחוב באורו של יום מקבל המון אהבה מהאנשים העוברים בו, אך בלילה הוא הופך לגלמוד ובודד, בדיוק כמוה.

נעלי הזכוכית שלה חרכו מעט.היא כבר הרגישה שלא בנוח איתם, התיישבה על הספסל, חלצה אותם, וחשה בהקלה. לאחר מכן, הוציאה מראה קטנה ובחנה את פרצופה שהיה משוח באיפור קל. פעם ראשונה שהחליטה להתאפר ובהתחלה חשבה שזה מחמיא לה באופן מוזר.

"מטומטמת" סיננה לבבואתה כעט, וחשה מושפלת בכך שהתאפרה לכבודו. ליבה נהיה מריר מרגע לרגע שהביטה סביבה והבחינה שהיא לבד. היא הניחה את נעלי הזכוכית בצידו של הספסל , קמה והחלה להתנועע מצד אל צד, אך כשהרגישה את הקור המר חודר לכפות רגליה, היא חשה שדי לה והיא לקחה את רגליה ומיהרה לכיוון ביתה, לא טורחת להביט עוד לאחור, וחשה כיצד הרגשותיה הופכות לשחור כמו השמים בלילה.

ואז, לא עברו מספר דקות בודדות, ונועם פסע לעבר הספסל. הוא הביט אנה ואנה אך לא הבחין בשום דמות מוכרת או בכלל הבחין שאף זר לא פסע בפארק. ורק כשהתיישב בייאוש על הספסל הבחין בנעלי הזכוכית מחכים רק לו.


לילה מקסיםםםםםםםםםםם

מור'צי 😊