חפרתי טיפה.. אבל זה בגלל שדיי הרבה זמן לא פירסמתי פה קטעים וכתבתי אבל לא פירסמתי..
מקווה שאהבתם.. :]
וזה תמיד כך
לא משתנה, נשאר אותו דבר..
אולי תן לי סימן
שאני יבין מה הולך פה ככל שעובר הזמן
אני מתרחקת, בתוך ההמון נעלמת,
אני כבר לא אחת מכולן, אני כמו כולן,
לא מיוחדת יותר בשבילך,
אני אותה אחת שהכרת, רק בלי הניצוץ בעיניים, בלי הרגש הזה בלב,
בלי הפרפרים בבטן, ובלי כל מה שלאחר מכן בא, כל אותו כאב..
אני אותה אחת, אותה ילדה, ילדה שעם הזמן הופכת לנערה,
מתבגרת וכל כך לא רוצה בזה..
משתנה, ולא מאמינה שזה קורה.
אני מתבגרת, מבינה דברים קצת אחרת..
אני מבינה, מפנימה, ולא רוצה..
כל כך לא רוצה בזה, לא רוצה שזה יקרה.. לא רוצה להתבגר,
ככל שמתבגרים מבינים יותר דברים שלא בטוח שרוצים..
עוברים תקופות,
לפעמים טובות ולפעמים פחות..
עוברים שינויים, שלא תמיד הם טובים..
ובעצם מה שקורה זה שאנחנו באמת מבינים את משמעות החיים..
וכל זה עובר עליי עכשיו, בתקופה כל כך לא קלה, שהיית רוצה שתהיה לצידי ותוכל לתמוך בי..
הייתי רוצה, אבל זה לא קורה ולא יקרה..
הייתי רוצה, אבל זה כל שנייה משתנה..
אתה איתה עכשיו, כבר לא שלי..
כבר לא תהיה איתי,
אנחנו מתרחקים, וכל זה בגללה.. היא משיגה בעצם את מה שהיא רוצה..
אנחנו מתרחקים.. ואולי זה גם לא קשור אליה.. אולי זה קשור לשנינו..
אנחנו אלו שנותנים לזה לקרות
אנחנו קובעים את מה שקורה ואת מה שעלול להיות..
אני לבד לא יכולה להשיג כל כך..
אתה זה שלא רוצה, ולא נותר לי כלום לעשות עם זה..
אני מתפשרת, ואולי גם מוותרת.. כבר לא כל כך מתעקשת, העניין הפך אצלי להיות פחות חשוב
ולא בגלל שאני לא רוצה אלא בגלל שאתה כבר לא רוצה ולא כזה קרוב..
אני אוהבת.
כל כך אוהבת, אך לא מראה את זה לאף אחד,
הם לא צריכים לדעת, וגם לא אתה
זה עניין פרטי שלי, ואישי..
זה רק אני עם הרגשות שלי
זה רק אני, אני והאהבה התמימה שלי..
זו רק אני.. אני? והלב שלי, והכאב שלי
והזיכרון שלי, אך זה הדבר היחיד שלא רק שלי.. זה גם שייך לך..
הזיכרון של שנינו, הזיכרון המתוק, הנעים והטוב..
הזיכרון של אותה תקופה, אותה תקופה יפה וטובה..
שעכשיו? היא כבר עברה,
הזיכרון שישאר תמיד.. הזיכרון ש ל נ ו
מאותה תקופה טובה יותר, שבה פשוט לא יכולנו לוותר..
הזיכרון שלנו מאותה תקופה,
תקופה מלאה באהבה.. אהבה טהורה בלי אכזבה..
אותו זיכרון ששיך רק לשנינו.. הזיכרון ש ל נ ו





